ע"פ 5982/15 מדינת ישראל נ' פלוני

ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע (כב' השופטת ג' שלו) בת"פ 61886-07-14 מיום 8.6.2015

השופט ע' פוגלמן

           בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע (כב' השופטת ג' שלו) השית על המשיב עונש של 4.5 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין; ופיצוי למשפחת קורבן העבירה בסך של 100,000 ש"ח. לפנינו ערעור המדינה על קולת העונש.

רקע והליכים קודמים

1. המשיב הורשע לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ויחד עם שני קטינים אחרים (להלן: הנאשמים האחרים) הורשע בעבירה של קשירת קשר לעוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין; בעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין; ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. כעולה מכתב האישום המתוקן, ביום 13.7.2014 בסמוך לשעה 00:30 יצאו המשיב, שהיה קטין בן כ-17 באותה העת, והנאשמים האחרים ממלון באילת שבו שהו ל"מסיבת נוער" שהתקיימה במועדון בעיר. בעת שהיו במועדון פרץ סכסוך בין המשיב והנאשמים האחרים לבין גורמים אחרים שבמסגרתו הכו האחרים את הנאשמים האחרים בפניהם. בשלב זה המשיב והנאשמים האחרים קשרו קשר לחזור אל המלון, להצטייד בסכינים ולחזור למועדון כדי לאיים על האחרים – וכך עשו. לאחר ששבו למועדון מצוידים בסכינים פרץ בשנית הסכסוך בין המשיב והנאשמים האחרים לבין אותם אחרים והחלו חילופי דברים. בשלב מסוים הכה קורבן העבירה (להלן: המנוח) את המשיב בפרצופו והמשיב והנאשמים האחרים החלו בריצה מהמקום בעוד שהמנוח ונערים נוספים רודפים אחריהם וביניהם אחיו של המנוח שהחזיק קרש בידיו. כשהתקרב המנוח למשיב הסתובב המשיב ודקר את המנוח בסכין שנשא עימו בפניו ובצווארו. לאחר מכן נמלט מהמקום, וזרק את הסכין שהייתה בידו. נהג מונית שנקלע לזירת האירוע והבחין במנוח לא העלה אותו למוניתו והמנוח פונה לבית החולים על ידי אמבולנס שהוזמן קודם לכן. המנוח נפטר מפצעיו האמורים בבית החולים ביום 17.7.2014.

2. בגין מעשים אלה הרשיע בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע (כב' השופטת ג' שלו) את המשיב לפי הודאתו בעבירות שיוחסו לו כאמור. יוער כי גם הנאשמים האחרים הורשעו לפי הודאתם בעבירות המיוחסות להם. לצורך גזירת עונש המשיב הוגש לבית המשפט תסקיר מאת שירות המבחן לנוער. מהתסקיר עולה כי המשיב הוא בן למשפחה נורמטיבית; וכי הוריו תיארו קשר קרוב עם ילדיהם. עוד תואר כי מאבחון שבוצע במסגרת ההליך דנן עולה כי המשיב הוא בעל מוטיבציה גבוהה להצליח אך מתקשה לקבל מכשולים או כישלונות; וכי הוא מצוי בסיכון לפגיעה בעצמו ובאחרים עקב הרצון לנצח ולהצליח. לגבי תפקודו בכלא ציין שירות המבחן כי המשיב השתלב בפרויקט בגרויות ולקח חלק בקבוצות טיפוליות ובקבוצות פסיכו-חינוכיות. עוד הוסיף כי לגבי המשיב התקבלו שלושה דיווחים משמעתיים הקשורים בעבירות אלימות כלפי קטינים אחרים הנובעים להערכת גורמי הטיפול מהשפעה הדדית שלילית של המשיב ושל קטין אחר. צוין כי לאחר שהמשיב הבין שקשר זה עלול לגרום לכך שלא ייקח חלק בתכנית טיפולית, הוא ביקש לעבור לתא אחר ונשאר פעיל בתכנית. עוד צוין כי המשיב הודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן בפני שירות המבחן אך ניכר כי הוא מתקשה לשוחח על כך לעומק. המשיב הביע חרטה, בושה ורגשות אשם בנוגע למעשיו ולדבריו הוא מנסה להיתרם מכל פעילות חינוכית או שיקומית המוצעת לו. עוד התרשם שירות המבחן כי רצון המשיב להשפיע לחיוב על עתידו הוא גורם המעודד אותו לתפקד באופן חיובי; וכי הוא מתקדם בהליך הטיפולי ומגלה תובנה למצבו ולבעיותיו. עם זאת, לאור חומרת העבירה ותוצאותיה וקיומם של גורמי סיכון בעניינו לא בא שירות המבחן בהמלצה על אודותיו.

3. בגזירת עונשו של המשיב עמד בית המשפט על כך שעל אף שתיקון 113 לחוק העונשין אינו חל בעניינם של קטינים, ניתן להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים שבו, תוך התאמתם לענישת הקטין. עוד עמד בית המשפט על כך שהעבירה בוצעה תוך שימוש בסכין שבו הצטייד המשיב מבעוד מועד – על אף שהוסכם שלא הובא למטרת תקיפה – על התוצאה החמורה, הקשה ביותר האפשרית, של מעשיו של המשיב; ועל התנהגותו לאחר האירוע עת נס מהמקום וניסה להשמיד ראיות. בית המשפט ציין כי תסקיר נפגעי עבירה שהוגש לעיונו לימד כי משפחת המנוח שרויה במצב טראומטי כמשפחה וכיחידים, כאשר אובדן המנוח ונסיבות האירוע שהסתיים במות המנוח פגעו בחיי בני המשפחה במישורים שונים. בצד אלה עמד בית המשפט על גילו של הקטין בעת ביצוע העבירות; על כך שהתקיפה לא הייתה מתוכננת; ועל כך שהמנוח נפטר מכשל רב מערכתי, מספר ימים לאחר האירוע. בית המשפט ציין כי קשת הענישה בנוגע לעבירת ההריגה היא רחבה וכי בנסיבות שקדמו לביצוע העבירה ובשים לב לחומרת ועוצמת התקיפה; להודאה וללקיחת האחריות ולגילו של המשיב, עניינו אינו מצוי ברף העליון של הענישה הנוהגת. נוכח כל אלה גזר בית המשפט את עונשו כמפורט ברישה הדברים.

טענות הצדדים

4. לטענת המדינה, שגה בית משפט קמא בגזירת עונש המשיב שאינו הולם את חומרת מעשיו ואת מידת אשמו. נטען כי העונש אינו מבטא את מדיניות הענישה הראויה בעבירות הריגה, אף בהתחשב בכך שעסקינן במי שביצע את המעשים בהיותו קטין. עוד נטען כי בית המשפט לא נתן די משקל לכך שהמשיב דקר את המנוח פעמיים – דבר המלמד על אדישותו להתרחשות התוצאה הקטלנית; ולמעשיו לאחר האירוע עת נטש את המנוח ופעל להעלמת ראיות. המדינה מדגישה כי כעולה מן הפסיקה ישנה חשיבות לגזירת עונש מאסר משמעותי בעניינן של עבירות שבוצעו באמצעות שימוש בנשק חם או קר, וכי חשיבות זו מקבלת משנה תוקף במקרה שבו הנזק הפוטנציאלי הרב של שימוש בנשק התממש בתוצאה כה טרגית. עוד מוסיפה המדינה כי המשיב והנאשמים האחרים הם שבחרו להסלים את האירוע בחזרם למועדון ובהצטיידותם בסכינים; וכי אין בעובדה שהמנוח ואחיו רדפו אחרי המשיב להצדיק את בחירת המשיב לבצע שימוש בסכין, וזאת במיוחד שעה שהמנוח היה נטול כלי נשק בידיו ולא נשקפה למשיב כל סכנת חיים ממנו. נוסף על כך נטען כי בית משפט קמא נתן משקל יתר בגזר דינו לגיל המשיב ולאינטרס בשיקומו – שיש בהם חשיבות ברורה, אך אין להשתמש בהם כמגן למי שבחר להצטייד בסכין ולעשות בו שימוש.