ע"פ 59342-08-16 בן סימון נ' מדינת ישראל

א.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מוחמד עלי), בת"פ 21857-06-14 (להלן: "בית משפט קמא"). הערעור הינו על ההרשעה מיום 15/2/16 ועל גזר הדין מיום 20/7/16.

ביום 15/2/16, לאחר הליך לבירור האשמה, הורשע המערער, בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה לפי סעיף 338(א)(6) של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); ובעבירת החזקה לפי סעיפים 11 ו-18 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002 (להלן: "חוק הפיקוח").

ביום 20/7/16 גזר בית משפט קמא על המערער שני חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה מהסוג בה הורשע וחייב את המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ₪.

ב.על פי הנטען בכתב האישום, ביום 20/8/12 סמוך לשעה 23:30, יצא המערער לטייל עם כלב מסוג "דוג דה בורדו" (להלן: "הכלב") בגן שעשועים בקרית ביאליק, כאשר הכלב לא רתום לרצועה. באותה עת יצאה הקטינה מ.ח., שהייתה אז כבת שתיים-עשרה (להלן: "המתלוננת") עם אחיה הגדול וכלבם מסוג פודל, לטייל באותו אזור. משהתקרבו המערער והמתלוננת אחד לשנייה, רדף הכלב אחרי הפודל והמתלוננת לקחה את הפודל לידיה על מנת למנוע פגיעה בו. בשלב זה, הגיע הכלב למקום בו עמדה המתלוננת, התנפל עליה, נשך אותה בירך ימין וגרם לה פצעים עמוקים. המתלוננת פונתה לבית-חולים רמב"ם שם הייתה מאושפזת למשך שבוע ימים.

ג.המערער כפר בטענה, לפיה הכלב היה חופשי ללא רצועה וטען שהכלב כן היה קשור עם רצועה והשתחרר ממנה. לאור כפירת המערער, קיים בית משפט קמא הליך הוכחות.

מטעם המשיבה (המאשימה), העידו המתלוננת, אחיה, אביה, בעלת הכלב ובעלה. מטעם המערער, העיד הוא עצמו וכן גרושתו. בנוסף הגיש המערער, לבית משפט קמא, מסמכים שנתקבלו מהשירות הווטרינרי העירוני בקרית ביאליק (מוצג נ/3). הצדדים סיכמו ראיותיהם בכתב והוסיפו טיעונים בעל פה, בישיבה שהתקיימה בבית משפט קמא ביום 17/1/16.

הכרעת הדין

ד.בית משפט קמא ניתח את הפן המשפטי של יסודות העבירה הקבועה בסעיף 338(א)(6) לחוק העונשין וכן את הוראות סעיפים 11 ו-18 לחוק הפיקוח והגיע למסקנה, כי המאשימה הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה את טענותיה מעל לכל ספק סביר (סעיפים 6-15 להכרעת הדין).

ה.בית משפט קמא קבע, כי המחלוקת העובדתית בין הצדדים התמקדה בשאלה, האם הכלב היה קשור ברצועה. לטענת המתלוננת ואחיה, אשר היו במקום האירוע, הכלב לא היה קשור ברצועה, ואילו המערער טען, שהכלב היה קשור ברצועה שהוא החזיק בה, אך חרף זאת הכלב השתחרר מאחיזתו תוך שהוא רץ ריצת "אמוק" למראה הפודל ובהמשך נשך את המתלוננת.

בית משפט קמא שמע את העדים והתרשם מעדותם: אמינות האח ומהימנות גרסתו (סעיף 18 להכרעת הדין), עדות המתלוננת התואמת את עיקר עדותו של האח (סעיף 19 להכרעת הדין), לגביהם קבע, כי הם הקפידו למסור דיווחים מדייקים ומהימנים באשר להתרחשות הדברים, על אף כעסם כלפי המערער והבעלים של הכלב (סעיף 20 להכרעת הדין). אשר לעדות המערער, קבע בית משפט קמא, כי אין לקבוע ממצאים על פיה, זאת משום שהמערער ניסה לחמוק מאחריותו למקרה, להצניע את התדירות בה נהג לטייל עם הכלב והפערים בעדותו בבית המשפט אל מול עדותו במשטרה (סעיפים 21-24 להכרעת הדין).

ו.בית משפט קמא קבע, כי המערער טייל עם הכלב מבלי שהכלב היה קשור ברצועה, הגם שבידי המערער הייתה רצועה באותו זמן. בשלב מסוים הבחין הכלב בפודל, הגיע לעברו, המתלוננת הרימה את הפודל לידיה ואז נשך הכלב את המתלוננת, ברגליה. בית משפט קבע, כי מהראיות שנפרשו לפניו עלה, כי לצווארו של הכלב היה מותקן קולר חנק באופן קבוע "חגורה עם שרשרת עד צוואר הכלב, כאשר מושכים ברצועה הכלב נחנק וכשהוא רוצה להשתחרר הוא חוזר אליך, לכן קוראים לזה חגורת חנק" (עדות מר וגברת בן גלים – הבעלים של הכלב); בהינתן מצב זה, קבע בית משפט קמא, כי המערער לא הבהיר הכיצד זה הכלב השתחרר מאחיזתו, שהרי לשם מניעת מצבים כאלה, נועד קולר החנק (סעיפים 16-26 להכרעת הדין).

ז.בית משפט קמא בחן, האם בהתנהגות המערער יש משום רשלנות המצדיקה הטלת אחריות במישור הפלילי והשיב לשאלה זו בחיוב. על פי קביעת בימ"ש קמא, הפר המערער חובה בדין לפיה יש לקשור את הכלב באמצעות רצועה, כשהוא מחוץ לחצרי בעליו. העובדה כי בעלי הכלב נזקקו להתקין קולר חנק על הכלב, מלמדת על כך שהם צפו, שלא לומר ידעו, על הסיכון הנשקף מן הכלב ועל כן, ראו להשתמש במנגנון זה. המערער נהג לקחת את הכלב עם חגורת החנק והיה מודע לקיומו של מנגנון זה המותקן על הכלב שהינו גדול ממדים, אימתני וחזק. משכך, הסיק בית משפט קמא, כי המערער הכיר את הכלב, את חגורת החנק המותקנת על צווארו ומן הסתם את ממדיו ומכאן שהיה עליו לצפות את הסיכון הנשקף ממנו וכי היה עליו לצפות שהחזקת הכלב ללא רצועה, בנסיבות שתוארו, יש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו לחבלה. בית משפט קמא קבע, כי המערער הפר חובה בדין, לפיה יש לקשור את הכלב באמצעות רצועה כשהוא מחוץ לחצר בעליו ועל כן ביצע המערער את העבירה הנובעת משילוב סעיף 11 וסעיף 18 לחוק הפיקוח (סעיפים 27-35 להכרעת הדין).