א.ק. נ' מדינת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1. אדם נטל את חייה של בת זוגו לאחר שדקר אותה בסכין כמאה פעמים. במהלך משפטו לא הועלו בשמו טענות לאי-שפיות או אף לאחריות מופחתת במועד האירוע, והוא הורשע ברצח. לימים, שנים לאחר האירוע, הוא אובחן כסובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית. האם יש הצדקה לברר בשנית את אחריותו למעשים על סמך חוות דעת חדשה המתייחסת לאפשרות כי ביצע אותם בהשפעתה של מחלת הנפש? זו השאלה העיקרית שעלתה בהליך לפנינו.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

2. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 55497-07-12) המייחס לו עבירת רצח, וכן עבירות של החזקת סכין ואיומים. המערער, אזרח אריתריאה, נכנס לישראל שלא כדין וכך גם אשתו, היא המנוחה. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 4.7.2012 המערער רב עם אשתו, תקף אותה, ולבסוף נטל סכין בעלת להב של כ-15 ס"מ ודקר אותה כמאה דקירות בכל חלקי גופה. דקירות אלה גרמו למותה. מיד לאחר מכן נמלט המערער והסתתר במשך שלושה ימים. בהמשך לכך, מתואר בכתב האישום כי ביום 7.7.2012 המערער איים בסכין על אנשים שהבחינו בו ורדף אחריהם. אלו דיווחו על כך למשטרה, והמערער נעצר. בגין המעשים יוחסו למערער העבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; וכן איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

3. במסגרת תשובתו לכתב האישום המערער הודה באמצעות בא-כוחו במרבית העובדות הנטענות בו, ובכלל זה בעובדה שדקר את המנוחה כמאה דקירות ובקשר הסיבתי שבין הדקירות לבין המוות. יחד עם זאת, בשלב זה כפר המערער בהתקיימותו של יסוד הכוונה – שאותו יש לשלול, כך טען, מאחר שקונטר על-ידי המנוחה, וכן נוכח מצבו הנפשי הבעייתי.

4. במהלך משפטו של המערער הועלתה תחילה טענה שנסבה על כשירותו לעמוד לדין. בחודש ספטמבר 2012 התקבלה בעניין זה חוות דעת פסיכיאטרית שקבעה כי המערער היה אחראי למעשיו בעת האירוע וכן את כשירותו לעמוד לדין. הגם שההגנה ביקשה תחילה להגיש חוות דעת נגדית, בסופו של דבר לא הוצגה חוות דעת כזו מטעמה. בסמוך למועדי ההוכחות התבקשה חוות דעת פסיכיאטרית נוספת בעניינו של המערער, ואף זו קבעה את כשירותו לעמוד לדין. בשלב זה, בא-כוחו של המערער הודיע כי הוא מוותר על חקירתם של עדי התביעה, מסכים להגשת כל מסמכי התביעה ומתעתד להעיד את המערער בלבד.

5. במסגרת עדותו במשפט חזר בו המערער מהודאתו בעובדות כתב האישום וטען כי הוא זוכר שדקר את המנוחה שלוש פעמים בלבד, וכי לא היה מודע למתרחש בזירת האירוע. מכל מקום, בעיקרו של דבר, הגנתו של המערער התבססה על טענת הקינטור, ולא הוצגו במפורש טענות שעניינן מצבו הנפשי. בשלב הסיכומים הועלו בשמו של המערער טענות נוספות, ובכלל זה בעניין העובדות המבססות את הקשר הסיבתי בין מעשיו למותה של המנוחה.

6. ביום 12.6.2014, לאחר שבחן את עדותו של המערער ואת מכלול חומר הראיות, בית המשפט המחוזי קבע כי יש להרשיעו בכל העבירות שיוחסו לו, לרבות רצח בכוונה תחילה. עיקר פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוקדש לטענת הקינטור, שהייתה טענת ההגנה העיקרית של המערער. ביום 13.7.2014 הטיל בית המשפט המחוזי על המערער עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח וכן חודש מאסר בפועל בחופף לעונש זה בגין העבירות הנוספות.

הערעור