ע"פ 58354-11-14 מדינת ישראל נ' זהביאן

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של התעללות בבעל חיים, ניסיון להיזק לחיה והיזק לחיה.

2.על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בו הודה, המשיב סבר כי כלבה, כבת 11, אותה החזיק בבעלותו, לקתה בשיתוק. בשל מצוקה כלכלית לא הייתה ידו משגת להעניק לה טיפול רפואי ועל כן החליט לבצע בה "המתת חסד". במטרה לממש החלטה זו, חנק המשיב את הכלבה בידיו, הניח סרט דביק על פיה וכרך חוט סביב צווארה, בכדי להביא למותה. בהמשך, ובעודה בחיים, הניח המשיב סלעים על הכלבה. הכלבה נתגלתה במצב זה ונלקחה לטיפול רפואי במרפאה וטרינרית, אך נוכח מצבה הקשה הוחלט להמיתה "המתת חסד".

3.בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיב שלא להרשיעו, והסתפק בהטלת צו מבחן למשך 18 חודשים, לאחר ששוכנע כי מתקיימים בעניינו הקריטריונים המצדיקים הימנעות מהרשעה, בהתאם ל"הלכת כתב" (ע"פ 2083/96 כתב נ. מדינת ישראל, (21.8.97), להלן: "הלכת כתב").

4.בית המשפט קמא נמנע מלקבוע מתחם ענישה הולם, נוכח החלטתו להימנע מהרשעה ובדחותו את עמדת המערערת, כי בכל מקרה, יש תחולה לתיקון 113 לחוק העונשין, ועל בית המשפט לקבוע את המתחם בטרם ידון בבקשה להימנע מהרשעה.

5.על גזר הדין (לרבות החלטת בית המשפט קמא להימנע מהרשעה), הוגש הערעור שבפנינו, במסגרתו מבקשת המערערת לקבוע, כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא קבע מתחם ענישה וכאשר החליט להימנע מהרשעת המשיב.

6.הערעור מעורר, לפיכך, שאלה עקרונית רחבה, באשר לדרך בה על בית המשפט ללכת, מקום שבו מועלית בפניו בקשה להימנע מהרשעה; האם עליו לקבוע את מתחם הענישה ורק לאחריו לבחון האם יש מקום לסטות ממתחם זה או להימנע מהרשעה, או שמא, אם החליט להימנע מהרשעה פטור הוא מלקבוע את המתחם, ולבחון את כל השיקולים הצריכים לעניין זה.

לצד שאלה זו, נדרשים אנו להכריע בסוגיה הנוגעת למשיב שבפנינו, באשר ליישומה של "הלכת כתב" בעניינו.

דיון והכרעה:

קביעת מתחם העונש ההולם במקרה של הימנעות מהרשעה:

7.תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן: "חוק העונשין"), איננו מפרט את היחס בין הימנעות מהרשעה, לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה (הלכת "כתב" והפסיקה שבאה בעקבותיה), לבין כללי הבניית שיקול הדעת בענישה, כפי שנקבעו בחוק.