ע"פ 5769-09-17 מדינת ישראל נ' רוזנטל ואח'

1. בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט השלום בנצרת מיום 8.8.17, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבים לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה) לכוף על המבקשת בקנס תשלום שנקבע במסגרת חוות דעת שמאית.

השתלשלות ההליכים

2. המבקשת, רשות מקרקעי ישראל (ולהלן: הרשות), הגישה לבית המשפט קמא תביעה לסילוק יד כנגד המשיבים. עפ"י הטענה, אלה פלשו למקרקעין בשטח של כ 173 דונם (להלן: המקרקעין). הרשות הבהירה כי שטח זה, בו עשו המשיבים שימוש לצרכים חקלאיים, שינה ייעודו למטרת מגורים לצורך הקמת שכונה חדשה בהיקף של מאות יחידות דיור.

3. חודשים אחדים לאחר מכן, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו המשיבים יפנו את מקרקעין בשטח של כ - 181 דונם לאלתר (להלן: הסכם הפשרה). עוד סוכם על מנגנון לפיצוי המשיבים – שמאות מטעם המבקשת, ולאחריה במידת הצורך, שמאות מטעם המשיבים ולבסוף, ככל שיוותרו מחלוקות מינוי שמאי מכריע שיקבע מנגנון לפיצוי המשיבים.

4. הצדדים מינו שמאי מכריע לחוות דעתו בסוגיית הפיצוי, זה בחוות דעתו, העריך את הפיצוי בשתי חלופות: האחת, חלופה המשקפת את סך הפיצויים לשטחי הנתבעים אשר לגביהם לא קיימת מחלוקת בעניין שינוי הייעוד (עפ"י המפות השונות) וסה"כ בסכום של 3,724,831 ₪; השנייה, חלופה המשקפת פיצוי לכלל שטחי המשיבים כולל השטחים השנויים במחלוקת בסך כולל של 4,562,396 ₪. את חוות הדעת חתם השמאי במילים הבאות: "להערכתי הפיצוי הראוי הוא 4,562,396 ₪ (חלופה ב')". השמאי הוסיף כי בחר בחלופה זאת מאחר והמשיבים השקיעו השקעותיהם במקרקעין (הכשרה עודפת ואובדן רווחים עתידיים) ויש לפצותם בגין אלה.

5. המבקשת סברה כי הפיצוי הרלוונטי הוא הפיצוי שנקבע בחלופה א' שנקבעה ע"י השמאי, ושילמה סכום זה למשיבים, לטענתה, חלקים מהשטחים שהוגדרו כלל אינם בתחומי תוכנית שינוי הייעוד, עוד בנוסף, קיימים שטחים שנויים במחלוקת בעדם היא העבירה תשלום לאגודות החקלאיות המחזיקות בשטח ועל המשיבים להיפרע מהן. עוד נטען כי שטחו של אחד מהמשיבים, הינו שטח שאינו מצוי במפות מי מהצדדים אלא באזור אחר וזו הסיבה לעיקר הפער בין החלופות. המשיבים מנגד, סברו כי סכום הפיצוי הרלוונטי הוא זה שנקבע בחלופת השמאות השנייה, בנסיבות אלה, פנו ובאו לבית המשפט קמא בבקשה לפי סעיף 6 לפקודה, אשר התקבלה על ידי כבוד השופטת קמא (להלן: החלטת הביזיון).

6. בית המשפט קמא לא שוכנע בקיומה של מחלוקת כנה בנוגע לפרשנותו של הסכם הפשרה. נקבע כי ניסיונה של המבקשת לטעון כאילו שטחים מסוימים במקרקעין, שנויים במחלוקת והוחרגו מהסכם הפשרה, כשל, שכן נציג המבקשת אישר בעצמו כי שאלת השטחים השנויים במחלוקת התעוררה לאחר חתימת הסכם הפשרה בין הצדדים. לאור האמור, בנסיבות בהן הסכם הפשרה נקב בשטח של 181 דונם והציב מנגנון חישוב לשטחים אלה, הרי כי הפיצוי המתבקש הוא בהתאם לחלופה השנייה שבחוות הדעת השמאית, כאשר המבקשת לא נקטה בכל הליך משפטי לביטול הסכם הפשרה אלא בחרה לשלם עפ"י החלופה המתאימה לה.

7. בית המשפט קמא חייב את המבקשת בתשלום קנס בסך 1,000 ₪, בעבור כל יום בו תמשיך להפר את פסק הדין ובהוצאות משפט.

8. המבקשת הגישה ערעור על החלטת הביזיון ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע, לפי סעיף 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטעמיה, בית המשפט קמא עשה שימוש לא נאות בסעד קיצוני שמעמידה הפקודה. לגופו של עניין, סיכויי הערעור טובים, בית המשפט התעלם מהרקע שקדם לחתימה על ההסכם, ביצוע התשלום עפ"י החלופה השנייה יביא לכפל פיצוי ועשיית עושר שלא במשפט. העובדה כי השמאי העמיד שתי חלופות לתשלום - כאשר כל צד מחזיק בעמדה הפוכה –מעיד כלשעצמו על מחלוקת כנה שיש לבררה בהליך נפרד. בכל הנוגע למאזן הנחות, נטען, כי עיכוב הביצוע אינו כרוך בסיכון למשיבים, ככל ויידחה הערעור, אין כל חשש שהסכום השנוי במחלוקת לא יועבר למשיבים, מאידך, ככל ויועברו הכספים, יתייתר הדיון בערעור והמבקשת תאלץ לפתוח בהליכי גבייה מיותרים.