ע"פ 5622/08 מ' מ' נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 1.4.2008 ועל ההחלטה וגזר הדין מיום 14.5.2008 של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא מ' בן דוד, סגן הנשיא (בדימוס) נ' ממן והשופט ב' ארבל) בתפ"ח 1074/04, בגדרם הורשע המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300 (א) (2)+(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (שתי עבירות); עבירות בנשק לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין; התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה לפי סעיף 407 (א) לחוק העונשין; חטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיף 372 לחוק העונשין; שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין; גניבת רכב לפי סעיף 413ב (ב) לחוק העונשין; הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין; השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בגין הרשעתו השית בית המשפט על המערער עונש של שני מאסרי עולם לריצוי במצטבר וכן חמש שנות מאסר בפועל לריצוי בחופף עם מאסרי העולם.

כתב האישום

1. על פי האישום הראשון, המערער החזיק ללא רישיון שני אקדחים: אקדח 9 מ"מ ואקדח "טו-טו". המערער התקין באקדחים משתיקי קול והתקנים מיוחדים המיועדים לקליטה ולאיסוף התרמילים הנפלטים מהאקדחים בעת ביצוע ירי. כן החזיק המערער תחמושת המתאימה לשני האקדחים וכן תחמושת לכלי נשק אחרים.
2. על פי האישום השני, המערער רצח את המנוח יעקב להב ז"ל (להלן: להב), אשר התגורר בשכנות אליו ואשר המערער "לא סבל אותו". ביום 22.8.2004 נפגש המערער עם להב, נסע עמו לאזור תעשייה בגליל והשניים נכנסו למבנה תעשייתי במטרה לבצע גניבה או פשע. בשלב מסוים, בעודו עומד מאחורי להב, כיוון המערער את אקדח 9 המ"מ שנשא אל ראשו של להב וירה בו ירייה אחת מטווח אפס וזאת במטרה להמיתו ומבלי שקדמה לכך התגרות. הקליע חדר לראשו של להב מאחור וגרם למותו המיידי. המערער הפך את להב על גבו והשכיבו כשראשו בתחתית המדרגות ורגליו על המדרגות התחתונות ועזב את המקום.
3. האישום השלישי עניינו במעשה רצח נוסף שאירע כחודש לאחר הרצח נושא האישום השני. על פי הנטען באישום זה, המערער רצח את המנוח ראמי מוקטרן ז"ל (להלן: ראמי). במהלך ביקור משפחתי בירדן הכיר ראמי קרובת משפחה תושבת ירדן והשניים התארסו בחודש אוגוסט 2004. במהלך החודשים שקדמו לאירוע המתואר באישום זה, הגיש ראמי בקשה לקבל עבור ארוסתו אשרת כניסה לישראל, אולם בקשתו לא אושרה. בשלב מסוים פנה ראמי אל המערער ושאל אותו אם יוכל לסייע בידי ארוסתו לקבל אשרת כניסה לישראל. המערער, אשר ראה לנגד עיניו הזדמנות להרוויח כסף קל על חשבון ראמי, אמר לראמי כי הוא מכיר אדם חשוב (להלן: האדם השלישי) שיוכל לסייע לו בבעייתו תמורת סכום של 5,000$. ראמי פנה אל אביו וביקש ממנו 5,000$. אולם אביו סרב תחילה, כיוון שהעניין נראה לו מפוקפק. ראמי, שהיה נואש להביא את ארוסתו ארצה, התחנן לפני אביו עד שלבסוף נטלו ראמי ואביו הלוואות ואספו סכום של 4,500$. המערער הסכים לטפל בענין האשרה עבור סכום זה ואמר לראמי שילווה לו את יתרת הסכום ושראמי יחזיר לו אותה בעתיד. המערער הודיע לראמי כי עליהם להיפגש עם האדם השלישי, באזור רמת הגולן, ולמסור לו את הכסף בתמורה לעזרתו בהשגת האשרה. המערער תכנן לרצוח את ראמי ולגנוב את כספו. יום לפני הנסיעה מסר המערער לראמי את מספר הטלפון הנייד שלו וכן מספר של טלפון נייד נוסף, שלא היה רשום על שם המערער, אותו רכש המערער במיוחד לצורך הקשר עם ראמי, על מנת שעקבותיו של ראמי לא יובילו אליו. ראמי מסר את שני מספרי הטלפון לאביו. ביום 27.9.2004 נסעו המערער וראמי מטבריה לרמת הגולן, לפי הנחיית המערער, והמערער כיוון את הרכב, בו נהג ראמי, אל אזור מבודד ביער אודם. בשלב מסוים שלף המערער את אקדח הטו-טו, כיוון אותו אל ראמי מאחור וירה כדור אחד לעבר ראשו במטרה להמיתו ומבלי שקדמה לכך התגרות. הכדור חדר לראשו של ראמי והוא נפטר. המערער נטל את המעטפה עם הדולרים, הוציא את גופתו של ראמי מהרכב, הניחה לצד הדרך ועזב את המקום ברכב של ראמי. המערער הגיע חזרה לטבריה, רכש בשר וישב לסעוד את לבו בחברת משפחתו. מאוחר יותר באותו היום הגיע המערער לבית ידידו גיגי והפקיד בידיו מעטפה ובה 3,900$ מסכום הגניבה וכן הטמין בחצרו תיק ובו אקדח הטו-טו ואקדח ה-9 מ"מ. כל אחד משני האקדחים היה מצויד במשתיק קול ובמתקן לאיסוף תרמילים וטעון במחסנית וכדורים. בהמשך לכך, נסע המערער עם רכבו של ראמי לאזור קיבוץ עין הנציב, החנה את הרכב בשדה מאחורי גלילי צינורות שעמדו במקום, במרחק 200 מטרים מהכביש הסמוך. המערער העלה את מכוניתו של ראמי באש, על מנת להיפטר מן הראיות לרצח, ועזב את המקום חזרה לטבריה באמצעות חברו, העונה לשם מורנו, שאסף אותו ברכבו.

הכרעת הדין

4. המערער הודה לפני בית המשפט המחוזי בעובדות האישום הראשון והורשע בהן. יצוין כי בית המשפט פנה לדון באישום השלישי טרם הדיון באישוםהשני, בהתאם לסדר הכרונולוגי שעל פיו התבררו החשדות כלפי המערער. המשך הדיון יערך בהתאם לסדר כרונולוגי זה.
5. באשר לאישום השלישי; המערער אישר לפני בית המשפט המחוזי כי הוא נסע עם ראמי לרמת הגולן. המערער טען כי הוא אכן התכוון לסייע לראמי להשיג את האשרה, ואף קבע להיפגש ברמת הגולן עם אדם אשר יכול היה לסייע בידיו. אולם, לגרסתו, בשלב מסוים הוא ביקש מראמי שיעביר לידיו את הכסף. כשראמי סירב הוציא המערער את האקדח כדי "להמחיש" לפני ראמי את אמינותו. ראמי נלחץ והחל להכות את המערער ובשלב זה, לטענת המערער נפלט כדור מהאקדח וגרם למותו של ראמי.
6. לפני בית המשפט המחוזי הוצגו הודעות המערער במשטרה ותיעוד שחזור שערך וכן תיעוד של שיחותיו עם מדובב משטרתי. בית המשפט קבע כי המערער גרם למותו של ראמי בכוונה תחילה. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על דברים שמסר המערער למדובב. בית המשפט הפנה בעניין זה, בין היתר, לדברים הבאים: הודאת המערער לפני המדובב כי הוא רכש מכשיר סלולארי חדש וכרטיס "טוקמן" (להלן: המכשיר בעל כרטיס הטוקמן) מתוך כוונה שלא להשאיר עקבות לשיחותיו עם ראמי, וזאת בניגוד להכחשותיו בחקירה; הודאת המערער לפני המדובב כי הוא לא התכוון בפועל לסייע לראמי בהשגת האשרה, בניגוד לגרסתו בחקירה; הודאת המערער לפני המדובב בכך שהוא דרך את האקדח אל מול פניו של ראמי, בניגוד לגרסתו בחקירה לפיה הוא נשא את האקדח כשהוא מלכתחילה במצב דרוך; התייעצויות שונות שקיים המערער עם המדובב בקשר לגרסה שאותה עליו להציג לחוקרים כדי לזכות בהקלה בעונש שיושת עליו בסופו של דבר; וכן הודאת המערער לפני המדובב, בסופו של יום, כי הוא נטל את הכסף מראמי והחביא את האקדח בחצר בית חברו גיגי.
7. בית המשפט המחוזי הוסיף והפנה לכך שהמערער רכש זמן קצר לפני האירוע את המכשיר בעל כרטיס הטוקמן, ועשה בו שימוש רק לשם קיום הקשר עם ראמי; כי המערער בדה את הסיפור אודות האדם השלישי שיסייע לראמי להשיג את האשרה; כי האקדח היה מצויד במשתיק קול ובשקית לאיסוף תרמילים, שהמערער הודה לפני המדובב כי הוא זה שהתקינם; כי הכדור חדר לעורפו של ראמי, עובדה שאינה מתיישבת עם פליטת כדור תוך התקוטטות פנים אל פנים; דו"ח רופא משפטי אשר קבע, בניגוד לטענת המערער, כי הקליע נע מאחורה קדימה וכי הכדור נורה מאקדח שהיה מכוון במצב אופקי לעברו של ראמי; חוות דעת של פקד גיברץ, לפיה לא יכול היה להיווצר ירי לא רצוני מאקדח הטו-טו, בשל מנגנון ה"חצי דריכה" שבו; וכן כי המערער לא הגיש עזרה לראמי, לא קרא לעזרה אך נטל את כספו של ראמי והחביא אותו.
8. באשר לאישום השני; בתשובתו לכתב האישום טען המערער כי הוא ירה על להב כחלק מהגנה עצמית. כן טען המערער במהלך חקירותיו, כי עובר לירי בלהב הוא שמע קולות, סבר כי מדובר בשטן וביצע את הירי על פי הוראת הקולות. כשנתיים "לתוך המשפט" שינה המערער את גרסתו במסגרת "בקשה לחזור מהודיה". בבקשה זו טען המערער כי הוא ולהב הגיעו לאזור התעשייה בלוויית "אדם נוסף" (להלן: בן-דיין), כי להב התגרה בו ובבן-דיין ובתגובה ירה בן-דיין בלהב ירייה אחת בראשו. המערער טען כי הוא עצמו ירה גם כן ירייה אחת, אשר פגעה בקיר סמוך. המערער טען כי הוא כבש גרסה זו כדי לא לחשוף את זהותו של בן-דיין, "שהינו בעל משפחה ואבא לילדים". כן טען המערער כי הוא חשף בסופו של יום את שמו של בן-דיין רק לאחר שחבר רבנים ביצע עבורו "התרת נדרים". נטען כי פלט איכון מכשיר הטלפון של בן-דיין תומך בגרסת המערער, לפיה בן-דיין היה נוכח בזירת הרצח ובסמוך למועדו. בית המשפט המחוזי איפשר למערער להציג גרסה זו. אולם, בשלב מאוחר יותר שינה המערער את גרסתו בשלישית, והפעם טען כי הוא כלל לא נכנס למבנה, אלא המתין בחוץ עד שבן-דיין יצא מהמבנה וסיפר לו כי הוא ירה בלהב.
9. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו הראשונה של המערער לפיה הוא פעל תוך הגנה עצמית, שעה שלטענתו להב "השתולל במקום והתנפל עליו" בהיותו נתון תחת השפעת סמים. בית המשפט ציין בעניין זה כי גרסת ההגנה העצמית הועלתה על ידי המערער לראשונה רק לאחר שהפך לחשוד; כי המערער נטש גרסה זו לטובת גרסת "בן-דיין"; כי בשיחותיו עם המדובב לא טען המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית; כי גרסת המערער באשר לאירועים אינה הגיונית, וכי לא ניתן הסבר מדוע הפנה להב את גבו למערער; כי המערער הצביע לפני חוקריו על המקום המדויק בו מצא להב את מותו ועל נסיבות נפילתו של להב, באופן המתיישב עם הממצאים בזירה; כי המערער הודה כי ירה במנוח מאקדח בקליבר של 9 מ"מ, כפי שנמצא בפועל; וכי המערער הודה במעשים באופן חלקי במסגרת תשובתו הראשונה לאישום. בנוסף, דחה בית המשפט את גרסתו של המערער בדבר מעורבותו של בן-דיין ברצח וקבע כי מדובר בגרסה כבושה ולא אמינה וכי לבן-דיין לא היה כל קשר לאירוע זה. בתוך כך קבע בית המשפט כי התנהלותו של המערער מלמדת כי הוא אינו ראוי לאמון.

החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.5.2008

10. לאחר הרשעתו, וטרם גזר דינו, טען המערער כי הוא זכאי לעונש מופחת לפי סעיף 300א לחוק העונשין, כאשר הוא ביסס טענתו על חוות דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר למברג מיום 4.4.2007. בחוות דעת זו נקבע כי המערער סבל מהפרעה דו-קוטבית בעת ביצוע מעשי הרצח.
11. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער בהחלטה מיום 14.5.2008. צוין כי לאחר מעצרו נשלח המערער להסתכלות בבית החולים "שער מנשה" וכי בתום ההסתכלות נערכה אודותיו חוות דעת על ידי ד"ר פובר וד"ר זברסקי, שקבעו כי המערער כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו. בית המשפט קבע כי המערער אובחן כמי שסובל מהפרעת אישיות דיסוציאלית אך נשללה האפשרות כי פעל מתוך תכנים פסיכוטיים. בנוסף, בית המשפט עמד על חוות דעת פרטית שהוכנה בעניינו של המערער על ידי ד"ר לופי, בעקבות בדיקה שנערכה ביום 27.9.2005. במסגרת חוות דעת זו נקבע כי המערער אינו סובל מהפרעות פסיכוטיות, אלא מהפרעת אישיות אנטי חברתית ברמה קשה. משכך, בית המשפט דחה את חוות הדעת של ד"ר למברג ועל יסוד חוות הדעת של ד"ר פובר וד"ר זברסקי וכן חוות הדעת של ד"ר לופי, יחד עם יתר הראיות בדבר התנהלותו של המערער, קבע בית המשפט כי מצבו הנפשי של המערער אינו עומד בתנאי 300א לחוק העונשין.

גזר הדין

12. בגזר דינו דן בית המשפט המחוזי בשאלה אם המערער ירצה את מאסרי העולם שיושתו עליו בחופף או במצטבר. נקבע, כי על פי הכלל לא ירוצו עונשי מאסר בפועל שהושתו על נאשם במצטבר, אלא במקרים חריגים הדורשים הנמקה מיוחדת ובהתאם לנסיבות המקרה. בית המשפט קבע כי מעשיו של המערער עולים בגדר אותם מקרים חריגים, כך ששני מעשי הרצח האכזריים שביצע מצדיקים שירצה את שני מאסרי העולם במצטבר. מכאן העונשים שברישא.