ע"פ 55624-12-15 כהן נ' מדינת ישראל

1.במהלך סיור שגרתי בבני ברק, בתאריך 23.2.13 שבו נפל חג הפורים באותה שנה, ולאחר קריאת מגילת אסתר, הבחינו שוטרים בקטין המחזיק בידו מוט לשיגור זיקוקים ומכוון אותו לעבר עוברי אורח. השוטרים עצרו את הניידת בסמוך לקטין והקטין השליך את המוט והחל להימלט מהמקום. למקום הגיע אחיו של הקטין, הגיעו אנשים נוספים והתפתח עימות בין השוטרים לחלק מהאנשים.

בכתב האישום שבפנינו נטען, כי המערער דחף את אחד השוטרים ובכך הפריע לשוטר במילוי תפקידו. אנו רואים לציין כי מלכתחילה הוגש כתב האישום כנגד 3 אנשים, בסופו של דבר נשמעו הוכחות רק באשר למערער שבפנינו (אחד הנאשמים הודה ונגד אחד חזרה בה המדינה מכתב האישום).

העד המרכזי שהעיד בפני בית משפט קמא היה השוטר אילן וסקו (להלן: "וסקו") שאותו דחף על-פי הנטען המערער. המערער נעצר במקביל על-ידי שוטרים עפ"י הוראתו של וסקו. בנוסף לשוטר וסקו העיד גם המערער ואלה למעשה הראיות המרכזיות.

2.בפסק דין מנומק שסקר את מסכת הראיות קבע בית משפט קמא, כי וסקו דובר אמת. בית המשפט האמין לו כי הוא ראה היטב את האדם שדחף אותו, הצביע בפני השוטרים הנוספים שהיו במקום על אותו אדם, השוטרים עצרו אותו אדם ולא אחר, ומדובר במערער. דקות מעטות בלבד לאחר מכן בתחנת המשטרה פגש וסקו את המערער. בית המשפט כאמור נתן אמון בכך שהיה קשר עין בין וסקו לבין המערער לכל אורך הדרך בכל השלבים ולא נפלה כל טעות בזיהויו.

בנוסף לאמון המוחלט בדבריו של וסקו קבע בית המשפט, כי גרסת המערער תומכת בגרסתו. גם המערער מאשר שהיתה אינטראקציה בינו לבין וסקו, אלא שלטענתו מדובר בכך שהוא ניגש לוסקו ושאל אותו על מה ולמה עצר את חברו ואילו וסקו טען, כי טיבה של האינטראקציה היה שונה לחלוטין, דהיינו המערער הוא זה שדחף אותו במקום האירוע ומנע בעדו מלבצע את תפקידו.

בהתבסס על האמון שנתן בוסקו וחוסר האמון במערער, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה על סעיף 275 לחוק העונשין.

הערעור שבפנינו נסוב על הכרעת הדין.

3.לטענת הסנגוריה, קביעתו של בית משפט קמא כי ניתן לתת אמון בגרסתו של וסקו, היא קביעה טאוטולוגית, דהיינו בית המשפט נתן אמון בוסקו על סמך דבריו כי הוא בטוח בזיהוי, אלא שאמירתו של וסקו כי הוא בטוח בזיהוי אינה יכולה לשמש חיזוק לדבריו שלו עצמו. למעשה הטענה היא, כי יש במקרה זה להבחין בין מהימנותו של וסקו שבכך אין להתערב, ובין אמינות גרסתו שבה ניתן להתערב. וסקו אומנם מהימן, אולם יכול ונפלה טעות בזיהוי.

הסנגוריה מלינה על כך שלא נערך מסדר זיהוי בזמן אמת, עוד היא מלינה על כך שוסקו לא מנה כל סממני זיהוי באשר לזהותו של הדוחף. כך למשל לא תיאר את דמותו, גובהו, מבנה גוף, לבוש וכיו"ב ואף לא סימני זיהוי אחרים. מדובר באירוע רב משתתפים. במקום היה חושך, רבים מהמשתתפים גם היו שיכורים, (כזכור מדובר בפורים) ובכל הנסיבות האלה גם יחד, יכול כאמור ונפלה טעות.

4.התביעה מבקשת לאמץ את קביעותיו של בית משפט קמא. מדובר במתן אמון מוחלט בעדותו של וסקו. הסנגוריה לא הציגה כל סיבה מדוע יש לכרסם באמון זה. וסקו לא נשאל במקום ולא התבקש לתאר את דמותו של הדוחף, שעל כן אין פלא בכך שלא מסר סימני זיהוי. וסקו גם לא נחקר באשר לכך שהיה חושך, שהיה קושי בהבחנה בזהותו של הדוחף, ועל כן הטענות הללו לא יכולות לצוץ לראשונה בערעור. לא היה מקום גם לערוך מסדר זיהוי, שהרי וסקו זיהה את הדוחף במקום ודקות ספורות לאחר מכן בתחנת המשטרה.

5.שמענו בסבלנות רבה ובאורך רוח, שמא אפילו בסבלנות יתר את טיעוני הסנגוריה, ודעתנו כי אין ממש בערעור זה.

ההבחנה בין מהימנות לאמינות, שעליה ניסתה הסנגוריה להצביע שמכוחה, כך על-פי הנטען, מתעורר ספק באשר לזיהוי אינה קיימת בתיק זה. הטענה עצמה אינה הולמת ואינה משקפת את החקירות בתיק ואת ליבת הטעון בבית משפט קמא.