ע"פ 5559/16, ע"פ 5736/16, מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

השופט מ' מזוז:

1. המשיבים בע"פ 5559/16 (להלן: המשיבים), קטינים כבני 17-15 בעת האירועים מושא כתב האישום, יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כלי רכב שנסעו בכביש מס' 6 בסמוך למקום מגוריהם בכפר זמר בשני אירועים נפרדים, ביום 9.10.2015 וביום 10.10.2015. יחד עם המשיבים נטלו חלק באירועים גם צעירים אחרים (שניים בגירים בני 20 וארבעה קטינים כבני 17). אירועים אלה הסתיימו למרבה המזל ללא נפגעים בנפש ועם פגיעות קלות בלבד ברכוש. בגין מעשיהם אלה הוגש נגד המשיבים, בבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לנוער, כתב אישום הכולל שני אישומים שייחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ייצור נשק בצוותא חדא לפי סעיפים 144(ב2) ו- 29 לחוק העונשין, יידוי בקבוקי תבערה ואבנים לעבר כלי תחבורה בצוותא חדא לפי סעיפים 332א(ב) ו- 29 לחוק העונשין.

2. ביום 15.3.2016 הודו המשיבים במעשים המתוארים שיוחסו להם ובית המשפט קבע כי המשיבים ביצעו את העבירות. לקראת שלב הטיעונים לעונש הורה בית המשפט על הכנת תסקירים מטעם שירות המבחן לנוער. הוכנו תסקירים בעניינם של המשיבים, וכן הוכנו תסקירים משלימים (לאחר שהובהר כי בתסקירים הראשונים נפלו אי הבנות מסוימות). בתסקירים הודו כל המשיבים בביצוע העבירות, הביעו חרטה, גילו אמפתיה לנפגעי העבירות ולקחו אחריות על מעשיהם. לגבי המשיבים 5-2, המליץ שירות המבחן לנוער כי יוטל עליהם עונש מאסר קצר, עונש מותנה וצו מבחן ככל שתקופת המאסר אכן תהיה קצרה, ואילו לגבי המשיב 1 לא ניתנה המלצה טיפולית.

3. במסגרת הטיעונים לעונש עתרה המדינה להטלת עונשי מאסר משמעותיים על המשיבים, ואילו באי-כוח המשיבים טענו, כל אחד בשם מרשו, כי יש להסתפק בנסיבות הענין בעונשים קלים בלבד. כן נשמעה עדותו של ראש מועצת כפר זמר, שהעיד על כך שמדובר בכפר שקט שאוכלוסייתו דוגלת בדו קיום ומקיימת קשרים חיוביים עם היישובים היהודיים שבסביבה, וכן ציין כי מעצר המשיבים היכה את הכפר בתדהמה וכי הוא עצמו יזם פעילויות קהילתיות בכפר והעביר מסר ברור של הסתייגות מהמעשים.

4. ביום 3.7.2016 ניתן גזר הדין. בגזר הדין הדגיש בית המשפט את חומרת העבירות שביצעו המשיבים ואת הצורך להחמיר בענישה בגין מעשים אלה. כן הזכיר בית המשפט בהקשר זה את תיקון מס' 119 לחוק העונשין, במסגרתו חוקק סעיף 332א לחוק העונשין, הקובע שתי דרגות חומרה למי שיידה או ירה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, וכן עונש מינימום, שאינו ישים לקטינים אך יש בו כדי לבטא את כוונת המחוקק להילחם בתופעה ביד קשה. לצד זאת, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה כי העבירות בוצעו שלא כחלק מהשתייכות ארגונית-אידיאולוגית. ובהקשר זה הודגש כי יש מקום ליתן משקל לכך שהמעשים נעשו מתוך שהמשיבים נגררו אחר המעורבים הבוגרים והדומיננטיים (שהואשמו בכתב אישום נפרד), וזאת כאשר סביבתם של המשיבים מגנה באופן חד משמעי את המעשים. עוד נקבע, כי מהתסקירים עולה כי לכל המשיבים פוטנציאל לשיקום וכי הסיכון הנשקף מהם הוא נמוך לנוכח החרטה הכנה שהביעו, המסרים העקביים ממשפחותיהם והאפקט המרתיע של המעצר וההליכים המשפטיים בכלל. כן נקבע, כי יש מקום להתחשב גם בעובדה שהמשיבים נעצרו וסווגו כעצורים ביטחוניים, כך שהם לא שולבו בחינוך או בתעסוקה, הקשר עם משפחותיהם הוגבל מאוד, והם שהו ושוהים בסביבת אסירים ביטחוניים המשתייכים לארגונים עוינים, דבר שהוסיף לחרדה ולפחד שלהם.

לנוכח כל האמור ובהתחשב בעקרונות שיפוט הנוער, הרשיע בית המשפט את כל המשיבים. בית המשפט קבע כי אמנם בנסיבות הענין אין להימנע מלהטיל על המשיבים עונשי מאסר לריצוי בפועל, אך אין מקום להטיל עונשי מאסר ממושכים. בית המשפט שקל את חלקו של כל אחד מהמשיבים ואת נסיבותיו הפרטניות ובסופו של יום גזר על המשיבים 1, 3, 4 ו- 5 עונש מאסר בפועל למשך 10 חודשים; 8 חודשי מאסר מותנה; והטיל על כל אחד מהם לשלם פיצויים לנפגעי העבירות בסך כולל של 10,000 ₪. ועל המשיב 2 - שהיה הצעיר שבחבורה (כבן 15) ואשר חלקו באירועים היה קטן יותר - נגזר עונש מאסר בפועל למשך 8 חודשים; 6 חודשי מאסר מותנה; וכן הוטל עליו לשלם לנפגעי העבירות סך כולל של 10,000 ₪. לגבי כל המשיבים ניתן צו מבחן למשך 6 חודשים לאחר שחרורם מהמאסר.

5. למען שלמות התמונה יצוין, כנזכר לעיל, כי נגד המעורבים הבגירים והקטינים המבוגרים יותר שנטלו חלק באירועים הנדונים הוגש כתב אישום נפרד, עניינם נדון לפני מותב אחר וגזר דינם ניתן ביום 21.6.2016. בית המשפט שדן בעניינם הטיל על שני הבגירים שבחבורה עונש מאסר בפועל של 33 חודשים, ועל הקטינים - שהיו כולם על סף בגירות - עונשי מאסר בפועל שנעו בין 12 ל- 25 חודשים.

6. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים - ערעור המדינה על קולת עונשיהם של כל המשיבים וערעור של המשיב 1 על חומרת עונשו.

7. בערעורה טוענת המדינה כי יש מקום להחמיר בעונשי המשיבים, שכן העונשים אינם הולמים את חומרת המעשים ואת מידת אשמתם של המשיבים, והם גם חוטאים לשיקולי הרתעת המשיבים והרתעת הרבים. נטען כי מעשי המשיבים סיכנו באופן ממשי חיי אדם ושיבשו עורק תנועה מרכזי במדינה, וזאת מבלי שמי מהמשיבים ניצל את "נקודות היציאה" שנקרו בדרכו. כן נטען כי לא היה מקום ליתן משקל לכך שהרקע האידיאולוגי למעשים לא היה בשל השתייכות ארגונית, וזאת בעיקר לנוכח אירועי הטרור שפקדו את המדינה שבוצעו ברובם המכריע על-ידי יחידים קטינים נעדרי השתייכות ארגונית. בנוסף, נטען כי העונשים חורגים לקולה ביחס לעונשים שנגזרו על נאשמים קטינים במקרים דומים אחרים, ובפרט ביחס לעונשים שנגזרו על הנאשמים האחרים שחלקם באירועים מושאי כתב האישום היו דומים לחלקם של המשיבים.

8. ערעורו של המשיב 1 מופנה כנגד חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, היה מקום ליתן משקל יתר לעובדה שהוא הודה במעשים כבר בחקירתו הראשונית וכי הוא זה שעזר לתביעה לחשוף את פרטי הפרשה כולה, לרבות המעורבים בה, ולפיכך היה מקום לגזור עליו עונש קל יותר מזה שנגזר על המשיבים האחרים. כן נטען כי המשיב 1 הביע חרטה כנה כבר למן חקירתו הראשונה והוא נעדר עבר פלילי.