מדינת ישראל נ' סעיד ואח'

לפנינו ערעור המדינה (להלן: "המערערת") על הכרעת הדין של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת איילת השחר ביטון פרלה) שניתנה ביום 06.02.24 בת"פ 40279-09-20 ולפיה זוכו המשיבים מעבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975 (להלן: "חוק מע"מ"), כפי שיוחס להם בכתב האישום. כפי שיפורט בהמשך, החלטנו לדחות את הערעור.

כתב האישום וההליך בבימ"ש קמא:

כתב האישום המתוקן ייחס למשיבים 25 עבירות ניכוי מס תשומות שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, הכנת, ניהול, מתן רשות לאחר לניהול פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מע"מ ושימוש במרמה או בתחבולה או מתן רשות לאחר להשתמש בהן או עשיית מעשה אחר לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן בתקופה הרלוונטית לאישום הייתה המשיבה 2 רשומה ברשויות מס ערך מוסף כעוסק מורשה מס' 515332435. המשיבה היא חברה פרטית מוגבלת במניותיה שהוקמה לפי חוק, עיסוקה בעבודות מסגרות ומקום מושבה בדיר אל אסד. משיב 1 שימש כמנהלה הפעיל של המשיבה ושני המשיבים היו חייבים להגיש למנהל המכס והמע"מ דוחות תקופתיים, במועד ובדרך שנקבעו בהתאם להוראות החוק והתקנות. העבירות שיוחסו למשיבים התבססו על טענות כי בתקופה שבין שנת 2017 לשנת 2018 ניהלו המשיבים ספרי הנהלת חשבונות כוזבים, כך שהכלילו בספרי החשבונות של המשיבה 25 מסמכים שנחזים להיות חשבוניות מס על שם חברת א.ח.מ בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: "חברת א.ח.מ") שהוצאו שלא כדין ובניגוד לאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ. עוד נטען כי סכום העסקאות הכולל של החשבוניות המזויפות שנכללו בספרי המשיבה הוא 8,352,880 ₪ והמס בגינן הוא 1,213,079 ₪.

המשיבים כפרו בעבירות שיוחסו להם וטענו כי כתב האישום הוגש שלא כדין והעבודות בגינן הוצאו החשבוניות בוצעו בפועל. הטענה הייתה כי מדובר בחשבוניות ששיקפו עסקאות שבוצעו בפועל ושולמה תמורה בעדן והפרטים באותן חשבוניות הולמים את פרטי העסקאות שבוצעו. נטען כי המשיב לא היה מודע לכך שהאדם עמו ביצע את העסקאות אינו מורשה לפעול בשם חברת א.ח.מ ולהפיק חשבוניות על שמה ולהבנתו עשה כל שלאל ידו כדי לקיים את הוראות החוק וכלל הנסיבות לא עוררו אצלו חשד כי ביצע עסקאות עם מי שאינו מורשה לפעול בשם חברת א.ח.מ ולהפיק חשבוניות על שמה. לכן נטען כי מדובר בהכללת חשבוניות בספרי המשיבה שאמנם התגלה בדיעבד כי הן מזויפות, אך בעת ביצוע העסקאות ובעת הכללתן בספרי החשבונות המשיבים לא היו מודעים לכך והחשבוניות דווחו במחשבה שהן מותרות לקיזוז לפי סעיף 38 לחוק מע"מ, ללא כוונת השתמטות מתשלום מס או כוונה להונות את הרשויות.

בימ"ש קמא ציין בהכרעת הדין כי פירוט העובדות בכתב האישום אמור לכלול את העובדות המקיימות את יסודות העבירה ואת הנסיבות לקיומה. אם ישנן נסיבות מקלות או מחמירות, ראוי כי העובדות המתארות אותן יבואו לביטוי בכתב האישום וכך גם אם ישנם מעורבים נוספים בביצוע העבירה, ככל שיש לאמור השפעה על הערך המוגן ומידת הפגיעה בו וככל שיש בהם כדי לאפשר הליך הוגן והזדמנות ראויה להתגונן. עוד צוין כי הפרשה שהביאה להעמדת המשיבים לדין התגלתה במהלך בירור האשמה ככוללת נסיבות נוספות שלא נכללו בכתב האישום. למאשימה ישנו שיקול דעת באשר להיקף היריעה העובדתית שתיכלל בעובדות כתב האישום ולכן אין בכך כשלעצמו משום פגם בכתב האישום. עם זאת, התגלה קושי להתחקות אחר הבסיס לעמדת המאשימה, הן בשלב החקירתי והן בשלב המשפט וזאת לאור עדותם של עדי התביעה. בימ"ש קמא ציין כי במהלך החקירה ובמהלך בירור האשמה הסתמן קו המבהיר כי המאשימה כשלעצמה אינה נדרשת לשאלה האם החשבוניות המזויפות משקפות עסקאות שבוצעו בפועל וכי הואיל ומדובר בחשבוניות מזויפות, על הנאשמים מוטלת האחריות להוכיח כי הן משקפות עסקאות שבוצעו. בנסיבות אלו ממילא אין לנתון זה כל משמעות בהתחשב בכך שהוצאו שלא על ידי חברת א.ח.מ.. צוין כי האפשרות שנטל הראיה להוכחת ביצוע עסקה שדווחה באמצעות חשבונית מזויפות יועבר לכתפי הנאשמים קיימת ובעלת טעם. אלא שישנם מקרים, דוגמת ענייננו, שהראיות שנאספות מעוררות שאלות המקשות על העברת נטל הראיה ומצדיקות שלא להסתמך רק על היבט אחד של אי חוקיות החשבונית. במצב דברים זה מתחדדת האחריות מצד המאשימה לבירור עצמאי של כלל הנתונים הקשורים לחשדות, בכדי שהאינטרס הציבורי יתממש ובירור האשמה יתבסס על כל היבטי החשד להפרת החוק. כל זאת מבלי לזנוח פעולות חקירה שנועדו לברר את הגנת הנאשם.

בימ"ש קמא קבע כי לאחר שבחן את הראיות שהציגו הצדדים ושקל את טיעוניהם, הגיע למסקנה כי המאשימה לא הרימה את נטל השכנוע באשר לטענה כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. נקבע כי לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים דבר מודעותו של המשיב כי החשבוניות המזויפות הן חשבוניות שהוצאו שלא כדין ולא הוכחה כוונה להונות את הרשויות או להשתמט מתשלומי מס.

נקבע כי כפי שטען ב"כ המשיבים, עדותו של עד תביעה 9, מר חאלד עתמה, מהווה ראיה המכריעה את השאלות השנויות במחלוקת. עדותו תומכת בגרסת ההגנה עד כדי הותרת נטל הראיה על כתפי המאשימה. צוין כי הודעותיו של עתמה הוגשו בהסכמה תוך ויתור ההגנה על חקירתו הנגדית. עתמה לא הוזכר בעובדות כתב האישום והדרך היחידה להבין את התייחסות המאשימה להודעותיו היא באמצעות סיכום טענותיה. בימ"ש קמא ציין כי מעדותו של עתמה ניתן להבין כי החשבוניות שהוכללו בספרי החשבונות של המשיבה הן חשבוניות מזויפות. ההגנה טענה כי עתמה ביצע עסקאות בשם חברת א.ת.מ והונה את המשיב בכך שהציג לו מצג שווא לפיו הינו בעל סמכות לפעול בשם חברת א.ח.מ. נקבע כי בהודעותיו, עתמה לא סתר אפשרות זו אם לא למעלה מזה.

עוד נקבע כי המאשימה בסיכום טענותיה הפנתה לסתירה שבהודעותיו של עתמה באשר לזהות כותב החשבוניות. בנוסף, ב"כ המאשימה התייחסה לכך שעתמה לא המציא את המסמכים התומכים בטענתו כי ביצע את העבודה המשתקפת בחשבוניות המזויפות באמצעות עובדים שסיפק לאתרים השונים וקיבל תמורה. בימ"ש קמא ציין כי המאשימה התייחסה בסיכומיה לכך שהודאתו של עתמה בביצוע העבירות "הגיעה לאחר שהסתבך בשקריו ונמנע מלסייע לחוקרי המאשימה", אך עיון בהודעותיו לא מאפשר להתחקות אחר השקרים ואחר שינוי הגרסה עליהם הצביעה המאשימה בסיכום טענותיה. צוין כי מדובר בעד תביעה שהודעותיו הוגשו בהסכמה ולא העיד. כמו כן, לא הובאה ולו ראיה חיצונית לעדותו, המאפשרת לברר את מהימנות גרסתו ולשלול את טענותיו בכל הקשור לקשר העסקי מול המשיבים ולמצג שהציג למשיב.

נקבע כי המאשימה לא נקטה יוזמה כלשהי לאיסוף הראיות הקשורות לעסקאות ולבירור מעמיק על אודות כל חשבונית והעסקה המשתקפת בה והסתפקה בהעברת האחריות לכתפי עתמה שאינו נאשם אלא עד תביעה בהליך זה. נקבע כי לא ניתן להתעלם מהעדר כל התייחסות לטענת המשיב כי עתמה הציג לפניו מצג שווא, אותו תמך במסמכים, כי הינו מוסמך להוציא חשבוניות בשם חברת א.ח.מ.. צוין כי אם החקירה לא מוצתה בכל הקשור לעסקאות שתועדו בחשבוניות המזויפות, משמע ישנה הסתמכות על היות החשבוניות זרות להוכחת הכוונה המיוחדת. נקבע כי עדותו של עד התביעה תמכה לכאורה בהעדר מודעות מצד המשיבים להיות החשבוניות זרות ובכך הקשתה על העברת נטל הראיה לכתפי ההגנה להעדר כוונה ולמעשה חיזקה את גרסת המשיב בכל הקשור לשאלות השנויות במחלוקת.