ע"פ 534/14 א' נ' מדינת ישראל

השופט י' עמית:

1. חבורה של ארבעה בחורים צעירים עשתה את דרכה ברגל ביום 7.2.2012 בסביבות השעה 10:30 בבוקר. החבורה כללה את מ' א' (להלן:המנוח) ושני אֵחיו, א' וא', ובן דודם מ' (להלן: החבורה)

           המערער, שנהג ברכב, סטה עם רכבו לכיוון בני החבורה, ובתגובה א' בעט  ברכב. הדבר העלה את חמתו של המערער, שנסע לביתו וחזר עם אביו (להלן: סאדק) לכיוון מקום הליכתה של החבורה, והפעם, כשסאדק נוהג ברכב. סאדק עצר את הרכב ליד בני החבורה, והוא ובנו-המערער ירדו מהרכב. אין חולק כי סאדק החזיק בידו מקל אותו הניף לכיוונו של אחד מבני החבורה תוך כדי צעקות. לסופה של תקרית נדקר המנוח דקירה אחת בחזהו, וכתוצאה מכך נגרם מותו. המנוח היה כבן 16 במותו. בשל כך, הגישה המאשימה נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה לפי סעיף 298 ועבירה של החזקת סכין שלא כדין לפי סעיפים 298 ו-286 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2. העובדות דלעיל כמעט אינן שנויות במחלוקת (למעט הכחשת המערער כי לאירוע הדקירה קדמה תקרית בינו לבין בני החבורה). אף אין מחלוקת כי סאדק, שהחזיק במקל, לא דקר את המנוח. חזית המחלוקת העיקרית הצריכה לענייננו היא כיצד נדקר המנוח. בעוד המאשימה טוענת כי המערער דקר את המנוח, קו ההגנה של המערער היה כי א' החזיק בסכין, ותוך כדי תגרה עם בני החבורה, הוא בעט בא', שכתוצאה מכך נפל עם המנוח על המדרכה, ואז ננעצה בטעות סכינו של א' במנוח וגרמה למותו. הנה כי כן, גרסתו של המערער היא, שהמנוח "נפל על חרבו" של אחיו א'.

           להשלמת התמונה, וכרקע לאירוע המתואר לעיל, נספר לקורא כי סאדק ואביו של המנוח הם בני דודים, ובתקופה הרלבנטית שררה מתיחות בין בני המשפחות על רקע סכסוך משפחתי שאין צורך להידרש אליו. מייד לאחר האירוע הגיעו בני משפחת המנוח לביתם של המערער ואביו, ניפצו ושברו את מכוניתם, וירו מנשק חם לעבר הבית.  המערער ואביו נמלטו אל מחוץ לאום אלפאחם, ומשם הועברו על ידי מאן דהוא לשטחים, עד שהסגירו עצמם למשטרה.

3. הכרעת הדין משתרעת על פני למעלה ממאה עמודים, ובמסגרתה סקר בית משפט קמא את מכלול הראיות ודחה את גרסתו של המערער.

           לסופו של יום הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והשית על המערער את העונשים הבאים: מאסר בפועל של 13 שנים; 3 שנים מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין כל עבירת אלימות מסוג פשע; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין כל עבירת אלימות מסוג עוון או אחזקת סכין או איומים;  ופיצויים בסך 100,000 ₪ להורי המנוח.

4. על הכרעת הדין וגזר הדין נסב הערעור שלפנינו. איני רואה להידרש לפרטי הערעור, ואומר בקצרה כי חלק הארי של הערעור מוקדש למהימנותם של העדים, תוך הצבעה על סתירות כאלה ואחרות בעדותם ובהודעותיהם. לטענות נוספות שהעלה המערער, אתייחס בהמשך.

           אקדים ואומר כי לא מצאנו ממש בערעור. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא מעוגנת בהגיון ובשכל הישר, ובמארג ראיות "צפוף" תוך קביעות עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. דומה כי הגנתו של המערער הייתה מלכתחילה כמעט בגדר הגנת סרק, נוכח הראיות הרבות שהובאו על ידי המאשימה. הכרעת הדין מבוססת על שורה ארוכה של עדי ראיה, ואף עדים שמסרו גרסה "בזמן אמת" תוך כדי שהם מתקשרים למשטרה. אסקור להלן, בתמצית שבתמצית, את לוז הראיות עליהן השתית בית משפט קמא את הכרעת הדין, ראיות שיש בהן כדי להוכיח  את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר.