ע"פ 53015-07-14 אנגאץ(עציר) נ' מדינת ישראל

המערער הורשע בבימ"ש קמא לאחר שמיעת ראיות בעבירה של התפרצות לדירת מגורים. ההתפרצות בוצעה בתאריך 24.2.14, המערער פתח חלון של אחד החדרים ונכנס דרכו לתוך הדירה. מתוך הדירה גנב המערער תיק שחור ובו רכוש רב. תיק זה נטל והוביל אל מחוץ לדירה.

על-פי האמור בכתב האישום, המערער הטמין את התיק בתוך חצר של בית אחר כאשר על התיק היתה מונחת קורת עץ או דלת עץ ובינו לבין הדלת היתה מונחת שקית.

איננו רואים לפרט את העובדות המדויקות שהוליכו את המשטרה למקום הימצאות התיק, די לנו אם נאמר כי לאחר מאמץ ומכיוון שגם מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן הושאר בתיק, עלה בידי המתלונן ביחד עם המשטרה לאתר את מקום הימצאות התיק, או אז המתין שוטר במקום עד להגעתו של אי מי שירצה לקחת את התיק.

אין מחלוקת כי מי שהופיע בסופו של דבר לאחר כ- 20 שעות מזמן הפריצה הוא המערער שבפנינו. המערער הזיז את לוח העץ שמאחוריו הוטמן התיק, הזיז גם את השקית שהיתה במקום, נטל את התיק והחל להתרחק. השוטר שהמתין במקום רדף אחרי המערער והצליח לתפוס אותו כאשר בידיו התיק.

המערער סיפק למעשיו שני הסברים: הסבר אחד סופק בזמן חקירתו במשטרה, ההסבר השני סופק בזמן מתן העדות בביהמ"ש. גרסתו במשטרה היתה כי הוא נקלע למקום באקראי, הוא רצה לעשות את צרכיו ואז ראה את התיק. הגרסה הנוספת היתה שונה לחלוטין ולפיה, פלוני ממזרח ירושלים התקשר אליו, אמר לו מוכן התיק וביקש כי יביא את התיק אליו. הוא אומנם חשד שמדובר בתיק המכיל דברים לא כשרים, עדיין עמד לבצע את המשימה ואז נתפס.

בימ"ש קמא (כב' השופט ע' דוריאן) הרשיע את המערער לאחר שקבע, כי שתי הגרסאות שתיהן מהוות שקר מוחלט. אליבא דבימ"ש קמא: "הנאשם מנע במו פיו את האפשרות להתייחס ברצינות לגרסתו האחרונה כשלא היה מוכן לנדב ולו פרט אחד בר בדיקה מריבוי הפרטים שמסר". בימ"ש קמא קבע על-כן כי הגרסה מופרכת לחלוטין ואינה יכולה לעמוד בפני כוחה של החזקה התכופה שבוססה היטב בראיות התביעה. החזקה התכופה נשענת על כך שהמערער הגיע למקום התיק ונטל אותו לידיו כ- 20 שעות כאמור לאחר הפריצה לדירה והגניבה.

לאחר שהורשע המערער, הטיל עליו בימ"ש קמא 20 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות נשוא התיק הנוכחי. נגד המערער היו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי, האחד בן 3 חודשים והשני בן 12 חודשים. ביהמ"ש הפעיל אותם בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש בתיק הנוכחי, כך שסה"כ על המערער לרצות 32 חודשים.

הערעור שבפנינו נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר-דין.

באשר להכרעת הדין – טענתו המרכזית ושמא היחידה של הסנגור הינה, כי לא היה מקום להפעיל את הלכת החזקה התכופה במקרה זה. כאשר בימ"ש קמא בוחן את יישומה של הלכה זו, הוא איננו אמור לשאול עצמו האם הנאשם שבפניו אמין, אלא האם יש היתכנות בגרסה. אם יש היתכנות בגרסה ואפילו לא נתן ביהמ"ש אמון בנאשם שבפניו, אזי אין מקום לשימוש בהלכת החזקה התכופה.

באשר לענישה – הטענה היא כי בימ"ש קמא החמיר עם המשיב יתר על המידה. הסנגור שם את הדגש על כך שהמערער עזר בעבר לרשויות בישראל וכיום הוא למעשה נמצא במצב שאין לו מדינה. ב"כ המערער הפנה אותנו לפסקי-דין שניתנו נגד המערער ועסקו בסוגיה זו. אם המערער לא יגנוב לצורכי פרנסתו, לא יוכל לכלכל את עצמו ולמעשה המציאות שבה הוא שב ומבצע עבירות רכוש נכפתה עליו מכח מעמדו הבלתי אפשרי בנקודת הזמן הנוכחית.

לא מצאנו ממש בערעור, לא באשר להכרעת הדין ולא באשר לגזר-הדין.