ע"פ 5280/14 פלוני ואח' נ' מ"י

השופט נ' הנדל:

1.        מונחים לפנינו ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ת"פ 43019-12-12 (כב' השופטת ו' מרוז), אשר הרשיע את המערער בע"פ 5280/14 (להלן: מערער 1) ואת המערער בע"פ 5313/14 (להלן: מערער 2), על פי הודאתם, בשתי עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות; ותקיפת עובד ציבור במטרה להכשילו בתפקידו, לפי סעיפים 333 בצירוף 335(א)(1)+(2), 274(1) ו-382א(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. בנוסף לכך, הורשע מערער 1 גם בחבלה במזיד לרכב ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 413ה ו-380 לחוק העונשין, בהתאמה.

           בית המשפט המחוזי גזר על כל אחד מהמערערים שתי שנות מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח; מאסר מותנה למשך 12 חודשים לבל יעברו בתוך 3 שנים עבירת אלימות מסוג פשע; ופיצוי בסך כולל של 6,500 ₪ על כל מערער, אשר יחולק בין שלושת המתלוננים. הערעור מופנה כנגד רכיב המאסר בפועל.

           המערערים הם ילידי 1994. המתלוננים הם שלושה נהגי מוניות. על פי כתב האישום המתוקן בו הודו, בשלהי שנת 2012 עלו המערערים ואדם נוסף על מונית כשהם שיכורים והחלו לריב ולהפריע למתלונן 1 בנהיגה. במהלך הנסיעה, ולאחר שניסה האחרון לעצור את המונית, החלו המערערים למשוך בהגה, לאחוז בצווארו ולנסות לכבות את מנוע המונית. לבסוף הגיעה המונית לתחנת המוניות, במקום להסיע את המערערים למחוז חפצם. במסגרת חילופי דברים באשר להשבת כספם של המערערים, תקף מערער 1 את מתלונן 1 במכת אגרוף וגרם לו לדימום בשפתו. בהמשך, ולאחר שקיבלו את כספם בחזרה, תקפו המערערים בצוותא את מתלונן 2, מפני שהזמין כוחות משטרה למקום. המערערים הכוהו באמצעות אגרופים, כסאות מתכת ועץ בכל חלקי גופו. לאחר שמתלונן 3 – יליד 1940 – ניסה לסייע למתלונן 2, החלו המערערים לחבוט במונית שלו, ולאחר מכן אף הכו אותו באמצעות כסאות. כתוצאה מן המעשים נגרמו למתלונן 2 חבלות וחתכים בראשו ושברים באפו. למתלונן 3 נגרמה חבלה בראשו, חתך בצווארו, שבר בצלע וחבלות נוספות. שמשתה של המונית נופצה. לאחר הדברים האלה, הגיעו כוחות משטרה למקום וניסו לעצור את המערערים. המערערים השתוללו, ובין היתר הכו את השוטרים באגרופים ובבעיטות.

2.        המדינה טענה בבית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה בגין תקיפת המתלוננים נע בין שלוש לחמש שנות מאסר בפועל, והמתחם בגין הכאת השוטרים נע בין 24-9 חודשי מאסר בפועל. מנגד טענו הסנגורים כי הרף התחתון של המתחמים עומד על מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. כמו כן הוסיפו שאף אם המתחם ההולם מחייב השתת מאסר בין כותלי בית הסוהר, יש לסטות ממנו לקולא במקרה הנוכחי לאור שיקולי השיקום. הסנגורים הצביעו על ההליכים השיקומיים שעברו המערערים, לגמילה מאלכוהול, שהובילו לתסקירים חיוביים בעניינם ולהמלצה להשית עליהם עבודות שירות.

           בית המשפט גינה את המעשים שביצעו המערערים, ועמד על הפגיעה החמורה במתלוננים ובערכים המוגנים של שלום הציבור ובטחונו, שלמות הגוף ושלטון החוק. בנסיבות העניין, ולאחר סקירת מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ועברם הפלילי של המערערים, נקבע כי מתחם העונש ההולם בגין כל העבירות המיוחסות למערערים עומד על 6-3 שנות מאסר בפועל. על המערערים נגזרו העונשים האמורים לעיל.

           בערעור שלפנינו ממקדים הסנגורים את עיקר טענותיהם בכך ששיקול השיקום לא זכה למשקל הראוי לו, לנוכח נסיבותיהם האישיות של המערערים. שני המערערים היו בני 18 ומספר חודשים בעת ביצוע המעשים. בנוסף לכך, סנגורו של מערער 1 מצביע על מכלול נתונים שלטענתו לא זכו למשקל הראוי בבית משפט קמא. כך, למשל, הליך השיקום המוצלח שעבר, מעצר הבית שבו שהה ושיקולים נוספים. כן מצביע הוא על כך שבגזר הדין יוחסה לו הרשעה בעבירות שונות בבית משפט לנוער, בעוד שלמעשה נקבע אשמו רק בחלק מן האישומים, ובנוסף לכך התיק לא הסתיים בהרשעה אלא בענישת "דרכי טיפול". הסנגורית של מערער 2 טוענת אף היא במישור זה, ומוסיפה שלא נלקח במידה מספקת חלקו היחסי – הקטן יותר – באירוע, וכן העובדה שהתקיפה לא הייתה מתוכננת מראש. שני הסנגורים טוענים גם כי המתחמים שנקבעו גבוהים מן המתחם ההולם בנסיבות העניין. מנגד, טען בא-כוח המדינה בדיון שנערך לפנינו כי העונשים שהוטלו על המערערים הולמים את חומרת המעשים ועולים בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת. כן ציין הוא כי הנסיבות האישיות שהועלו על ידי הסנגורים נלקחו בחשבון על-ידי בית המשפט המחוזי.

3.        לאחר עיון בחומר שהונח בפנינו ושמיעת טענות הצדדים, לא מצאנו מקום להתערב בעונש שהוטל על המערערים. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית רק כאשר ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות שכזו (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל(3.2.1998); ע"פ 407/12 ניסימוב נ' מדינת ישראל (24.1.2013); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (29.7.2009)).

           העבירות בהן הורשעו המערערים, ובנסיבות בהן בוצעו, הן חמורות. חומרתן הרבה אינה טמונה אך ורק בפגיעות הפיזיות הלא מבוטלות במתלוננים, אלא גם – ואולי בעיקר – בפגיעה בתחושת הביטחון האישי שלהם ובחרדה המלווה אותם מאז האירוע. לא ניתן לקבל את הטענה כי מתחם העונש ההולם כולל בתוכו, בנסיבות מעין אלה, את האפשרות של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, או אף פרק זמן קצר של מאסר בבית הסוהר. טענה זו גם לא נתמכה בפסיקה מתאימה. השאלה המרכזית אפוא, שבה גם מיקדו הסנגורים את עיקר טענותיהם, היא האם ובאיזו מידה ישנה הצדקה לחרוג ממתחם העונש ההולם לאור שיקול השיקום. הנדבך המרכזי בטענות שניהם היה תסקיר שירות המבחן בעניינם. לאחר ששקלתי את טענותיהם, לא מצאתי לנכון לסטות מהתוצאה העונשית אליה הגיע בית המשפט המחוזי. יש לזכור כי סטייה לקולא ממתחם העונש ההולם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו סעיף 40ד לחוק העונשין). המתח הטמון בסטייה כזו מן המתחם הוא בכך שלצד פסיקת עונש שאינו משקף את מידת אשמו של הנאשם, על העונש להיות תפור לפי מידותיו של נאשם ספציפי ובהתאם לנסיבות העניין. זוהי ההצדקה לסטייה זו. ואולם, במקרה הנוכחי קיימים חמישה נימוקים מצטברים כדי להצדיק את העונש שהוטל על המערערים.