טוויל ואח' נ' מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט אמיר דהאן) מיום 13.2.17 בב"ש 6549/2016 (להלן בית משפט קמא) במסגרתה דחה בית משפט קמא את התנגדות המערערות לבקשת המשיבה למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1) ו- (5) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן החוק).

רקע

1. ביום 4.7.16 המשיבה הגישה שתי בקשות למתן צו הריסה לפי סעיף 212(1) וסעיף 212(5) לחוק במסגרת ב"ש 6549/16 וב"ש 6550/16. בבקשה נאמר כי במועד בלתי ידוע, ולפני שנת 2002 או בסמוך לכך, נבנו בשכונת ראס אל עמוד על ידי המערערות שני מבנים בני שתי קומות (מבנה מס' 22 ומבנה מס' 23) בשטח של 220 מ"ר כל אחד ללא היתר והאחראי לביצוע העבודות אינו ידוע ואין דרך לאתרו. לבקשה צורף תצהירו של מר שי נחמיה, מפקח בניה, של מר יוסי משה, מנהל מרכז המידע התכנוני ושל גברת אפרת כהן, מנהלת המחלקה לרישום זכויות והפקעות באגף נכסי העיריה. יוער כי הדיון בשתי הבקשות אוחד במסגרת הדיון בב"ש 6549/16.

    

2. ביום 8.9.16 המערערות הגישו את התנגדותן לבקשת המשיבה משלושה טעמים: לא בוצעה עבירת בניה במקום, המקרה הנדון לא נופל בגדרו של סעיף 212(1) ו- (5) לחוק כך שהמערערות הן המשתמשות והאחראיות על הנכס והמשיבה לא הצביעה על סיבה המצדיקה טעם מיוחד או עניין ציבורי חשוב להריסת המבנה דנן מכוח סעיף 212 לחוק.

    

3. ביום 28.9.16 המשיבה הגישה בקשה למחיקת התנגדות לפיה אין למערערות זכות עמידה שאמנם הוגש תצהיר הכולל טענה סתמית ביחס לזיקת המערערות בקרקע, אולם לא צורף כל מסמך או אישור רשמי המאשר את בעלותן בקרקע, כך שהנטל הראשוני הרובץ עליהן להוכחת זכויותיהם בקרקע, לא התקיים. לפיכך, למערערות אין זכות עמידה מאחר שלא הוכחה זיקתן לנכס באמצעות צירוף מסמך או אישור רשמי המאשר את בעלותן בקרקע ועל כן אינן בגדר "נפגע" ממתן הצו ודי בכך כדי לדחות את התנגדותן על הסף.

    

4. ביום 2.11.16 המערערות הגישו תגובתן לבקשת המשיבה למחיקת ההתנגדות. לטענתן, מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים ובלתי רשומים על כל המשתמע מכך, אין הליך של הסדר שחל לגבי מקרקעין אלה ובנוסף אין רישום מכל מין וסוג אצל רשם המקרקעין או פקיד ההסדר, כך שאין באפשרותן לצרף מסמך רשמי כלשהו כמבוקש. למעלה מן הצורך, המערערות טענו שתמיד המשיבה הסתפקה בתצהיר שהוגש מטעם המתנגד למתן הצו על מנת להמיר את ההליך לכתב אישום ומעולם לא נדרש לצרף או להגיש מסמך רשמי בדבר בעלות המתנגד במקרקעין.

    

   עוד טענו המערערות לחוסר תום לב המשיבה משום שהיא מודעת לזיקתן, בעלותן או חזקתן של המערערות במקרקעין שנלמד במסגרת ה"פ 29355-09-13 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נסאר ואח' (להלן פסק דין של בית המשפט המחוזי), ואף על פי כן היא הגישה בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק בטענה שקרית כי האחראי לביצוע העבודות אינו ידוע. עוד ציינו המערערות כי המשיבה 1 היא המחזיקה הבלעדית וללא התנגדות כלשהי ממאן דהו מזה עשרות שנים במקרקעין. ידוע שבמקרים בהם הזכויות במקרקעין אינן רשומות כלל בפנקסי המקרקעין על סוגיהם, החזקה היא הראייה הבלעדית לבעלות במקרקעין, כך שמערערת 1 מחזיקה ומשתמשת במקרקעין מזה עשרות שנים כך שלכל הפחות קמה החזקה לפיה היא הבעלים במקרקעין. טענה נוספת שהעלו המערערות היא ביחס להתיישנות, שעצם החזקת המערערות במקרקעין משך עשרות שנים ללא התנגדות כלשהי היא מקרה קלאסי של התיישנות רוכשת, כאשר בהתאם לחוק המקרקעין התיישנות במקרקעין בלתי מוסדרים היא 15 שנה בעוד שהמערערות מחזיקות ומשתמשות במקרקעין עשרות רבות של שנים. המשיבה לא הציגה בדל של ראיה שעלולה לסתור את הטענה שהמערערות הן בעלות במקרקעין ובמבנה והסתפקה בהפרחת טענות שונות ומשונות בדבר אי קיומה של זכות המעמד למערערות כאשר המשיבה עצמה ניהלה כנגד מערערת 1 הליך משפטי בבית המשפט המחוזי לתפיסת החזקה במקרקעין, כך שלכל הפחות המשיבה יודעת ומודעת לעובדה שהמערערות הן המחזיקות במקרקעין ובמבנה. לפיכך, המערערות ביקשו לדחות את בקשת המשיבה.

    

5. כבוד השופטת תמר נמרודי בהחלטתה מיום 13.11.16 קבעה שלאחר שצורפה הבהרה בנוגע לזיקת המערערות בנכס, הטענות ככל שיהיו יתבררו במסגרת הדיון שנקבע ליום 13.2.17.