ע"פ 5143-15 פלוני נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בת"פ 8524-07-14 (כב' השופט ג' קרא – סג"נ), מיום 26.6.2015.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

2. ביום 23.9.2014, הורשע המבקש, על יסוד הודאתו, במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, בביצוען של שלוש עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובניסיון למעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(1), ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

3. מכתב האישום המתוקן עולה, כי בארבעה מקרים נפרדים, במהלך חודש ספטמבר 2013, ביצע המבקש מעשים מגונים ב-ה', קטינה, ילידת 13.5.2000, שהינה בִּתו של בן דודו מדרגה שניה של המבקש (להלן: המתלוננת). נטען, כי במהלך חג הסוכות בשנת 2013, כאשר המתלוננת שהתה בגינה ציבורית בסמוך לביתה, עבר המבקש במקום, זיהה אותה כקרובת משפחה שלו, ופתח עמה בשיחה (להלן: יצירת הקשר). בחלוף מספר ימים, ובהמשך ליצירת הקשר עם המתלוננת, החל המבקש לבצע את המעשים המפורטים בארבעת האישומים. בגדרי מעשים אלו, כך נטען, הושיב המבקש את המתלוננת על ברכיו; מישש את חזהּ ואת בטנה; ביקש ממנה לגעת באיבר מינו; ניסה לגעת באיבר מינה; ונגע ברגלה מעל לחצאית, והכל לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.

4. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשיו של המבקש, נתן בית משפט קמא את דעתו לחומרת המעשים, בקובעו כי אלו "הפקיעו את האוטונומיה של הילדה על גופה ופצעו את נפשה". ביתר שאת אמורים הדברים, כך לשיטתו של בית משפט קמא, לנוכח העובדה שהמעשים בוצעו בשלב בו היתה המתלוננת בראשית גיל ההתבגרות. עוד ציין בית משפט קמא, בהקשר לכך, את התרשמותו מתסקיר נפגעת העבירה, אשר מלמד כי למתלוננת נגרמה "פגיעה כוללת בחייה עד כדי חורבן והרס של ממש". על רקע זה, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ינוע בין 24 ל-48 חודשי מאסר בפועל. בהמשך, קבע בית משפט קמא כי אין בשיקולי השיקום עליהם הצביע המבקש כדי להצדיק סטייה לקולה ממתחם הענישה. נקבע, בהקשר זה, כי, אמנם, ניכר על המבקש כי הוא ער לחומרת מעשיו והוא נוטל אחריות עליהם, אך "הבנתו באשר לנזקים שגרם למתלוננת היא קוגניטיבית בלבד, ללא כל חיבור רגשי". לצורך קביעת עונשו של המבקש בתוך המתחם, התחשב בית משפט קמא לקולת העונש בפגיעה האפשרית במבקש, שזה לו מאסרו הראשון, כמו גם בלקיחת האחריות על-ידו למעשיו, והירתמותו להליך טיפולי לעברייני מין. בסופו של יום, ועל יסוד מכלול השיקולים, דן בית משפט קמא את המבקש ל-36 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. בנוסף, הוטלו על המבקש 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין; וכן נפסקו פיצויים למתלוננת בסך 20,000 ₪.

5. על גזר דינו של בית משפט קמא הוגש ערעור לבית משפט זה, ובד בבד הוגשה הבקשה שלפניי, אשר עניינה עיכוב ביצוע רכיב המאסר לריצוי בפועל, עד להכרעה בערעור.

הבקשה לעיכוב ביצוע, וטענות הצדדים בדיון

6. בבקשתו לעיכוב ביצוע טען המבקש, כי יש מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, משום ש"טובים סיכוייו לזכות בערעור". לטענת המבקש, קיימות בעניינו נסיבות רבות המצדיקות את המרת עונשו ממאסר בפועל למאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות. בין היתר, טען המבקש, כי הוא מצוי בעיצומו של טיפול שיקומי במסגרת המרכז לשיקום מונע לעברייני מין, אשר בו הוא משתלב בצורה ראויה. המבקש ציין, בהקשר לכך, את התרשמותו של שירות המבחן, לפיה "חל שינוי לטובה מבחינת מחוייבותו של [המבקש] לקשר הטיפולי ומבחינת השקעת מאמציו להתאים את עצמו [...] לכללי המסגרת הטיפולית". על רקע זה, סבור המבקש כי דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע עונשו עשוייה למנוע ממנו להעלות טענות בדבר השתלבותו בתהליך השיקומי, עת יגיע זמנו של בית משפט זה לדון בערעור. עוד נטען, כי לכל אורך ההליך המשפטי בבית משפט קמא, התייצב המבקש לכל דיון שנקבע בעניינו, והקפיד על קיום תנאי שחרורו. על-כן, לגישתו של המבקש, "אין כל חשש שלא יתייצב לריצוי עונשו".