ע"פ 51021-10-15

השופט משה טוינה

1.המבקשת הורשעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי; ת"פ 2590-09) בעבירה של אי מסירת הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו, בניגוד להוראות סעיפים 1 ו-4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, בהתייחס לשתי עובדות, וכן בעבירה של אי ניהול פנקס חופשות כדין, בניגוד להוראות סעיפים 26 ו- 28 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: חוק חופשה שנתית), בהתייחס לעשר עובדות. במקביל זיכה בית הדין את המבקשת מהעבירה זו ביחס לשמונה עובדות נוספות, וכן מעבירה של אי מתן חופשה לעובד ו/או אי תשלום דמי חופשה בניגוד לסעיפים 2, 3, 10, 11 ו – 28 לחוק חופשה שנתית. בגזר הדין, מיום 13.2.14, הטיל בית הדין האזורי על המבקשת קנס כספי בסכום של 35,000 ₪.

2.על הכרעת הדין הגישה המערערת ערעור (ע"פ 14802-03-14); במסגרתו ניתן ביום 13.4.15, פסק דין המבטל את הרשעת המבקשת מעבירה של אי ניהול פנקס חופשה והמורה על החזרת התיק לבית הדין קמא על מנת שידון בטענותיה להגנה מין הצדק ביחס לעבירה של אי מסירת הודעה לעובד.

3.משהוחזר הדיון לבית הדין האזורי, ניתן ביום 17.9.15 פסק דין הדוחה את בקשת המבקשת לביטול כתב האישום בטענת "הגנה מן הצדק"; והמפחית את הקנס שהושת על המבקשת בגזר הדין מיום 13.2.3014, לסכום בסך 20,000 ₪. בנוסף חויבה המבקשת לחתום על התחייבות כספית בגובה 30,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות דומות למשך 3 שנים.

4.המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע תשלום הקנס בשל העובדה כי בית הדין האזורי נידרש לדון הטענת המבקשת להגנה מין הצדק מכוח פסק הדין בערעור.

לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אין לחרוג מן הכלל לפיו אין לעכב תשלומו של קנס שהוטל על נאשם בשל הגשת ערעור; בפרט שבענייננו אין טענה קל וחומר ראיה כי תשלום הקנס בעת הזו עלול לעלות למבקשת בנזק בלתי הפיך שיגרם לה כתוצאה מהתשלום.