ע"פ 47776-06-15 שור נ' מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' נמרודי) בת"פ 9747/2014, מיום 13.5.15, בגדרה בוטל כתב האישום שהוגש כנגד המערער ללא צו להוצאות למי מהצדדים.

העובדות הצריכות לעניין

ביום 27.10.14 נרשם למערער, עורך דין במקצועו, דו"ח חניה. משהגיש בקשה להישפט, הוגש כנגדו כתב אישום ביום 27.11.14. על פי עובדות כתב האישום, המערער העמיד את רכבו על מדרכה, שלא נקבעה כמקום חניה מוסדר, בניגוד להוראות סעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א – 1960 (להלן: "חוק העזר") ותקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961. עוד טען המערער בבקשתו להישפט, שרכבו נושא "תג נכה" ולכן החנה את רכבו באופן המותר על פי חוק חניה לנכים, התשנ"ד – 1993.

ביום 11.1.15 הגיש המערער בקשה לביטול כתב האישום, בטענה כי אין בכוחו של חוק העזר לקבוע עבירה, מאחר שסעיף 2(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") מורה כי "תקנות שבהן נקבעו עבירות ועונשים טעונות אישור ועדה של הכנסת". לדעת המערער, משחוק העזר, העונה על הגדרותיה של "תקנה" (הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת פועל תחיקתי), לא אושר על ידי וועדה מוועדות הכנסת, אין בכוחו לקבוע עבירה ועל כן יש לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדו.

ביום 29.1.15 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשת המערער לביטול כתב האישום, בגדרה טענה כי, דין טענת המערער בדבר חוסר סמכות חוקית להגשת כתב האישום להידחות, וביקשה לזמן המערער לדיון.

בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 10.2.15 חזר המערער על טענותיו. המשיבה ביקשה לבדוק את טענותיו לגופן ולהגיש לבית המשפט הודעה מעדכנת באשר להמשך ההליכים. המערער, מצדו, עתר לפסיקת הוצאות משפט לזכותו. ב"כ המשיבה ציין בפני בית המשפט קמא כי הציע למערער, לפנים משורת הדין, שהמשיבה תחזור בה מכתב האישום ללא צו להוצאות, אך המערער עמד על כך שבית המשפט קמא יכריע בשאלת ההוצאות. הדיון נדחה לתזכורת, בכפוף לכך שהמשך ההליכים בתיק ייקבע לאחר קבלת עמדת המשיבה.

ביום 23.2.15 הגישה המשיבה את הודעתה המעדכנת, בגדרה נטען כי סעיף 254 לפקודת העיריות [נוסח חדש] הוא סעיף העבירה הרלוונטי לענייננו, שכן הוא כולל בחובו הן יסוד התנהגותי והן יסוד עונשי, כנדרש בהגדרת המונח "עבירה" לפי סעיף 1 לפקודת הפרשנות. לכן, בניגוד לטענת המערער, סעיף העבירה אינו נכלל בחוק העזר אלא בפקודת העיריות, המהווה חקיקה ראשית, ומשכך, לא נדרש אישור של וועדה מוועדות הכנסת. לבסוף, ביקשה המשיבה לפסוק הוצאות לטובתה, או לחילופין - להתיר לה לחזור מהאישום ללא צו להוצאות.

ביום 9.3.15 הגיש המערער תשובה לתגובתה הנוספת של המשיבה לבקשתו לביטול כתב האישום, בגדרה טען כי סעיף 254 לפקודת העיריות אינו סעיף יוצר-עבירה, אלא אך סעיף הקובע את מידת העונש לעבירות שיצרו חוקי העזר, בדומה לסעיף 61 לחוק העונשין הקובע שיעור קנסות. לשיטת המערער, העבירה עצמה נקבעה במקום שהוא מקור חיצוני לסעיף 254, היינו – בחוק העזר עצמו. עוד טען המערער, כי בין כך ובין אם אחרת, הוא כלל לא הואשם בעבירה על סעיף 254 לפקודת העיריות אלא בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק העזר. לדידו של המערער, היה די באלו כדי להורות על ביטולו של כתב האישום וחיוב המשיבה בהוצאות.

ביום 13.5.15 ניתנה החלטת בית המשפט קמא, בגדרה, כאמור בראשית הדברים לעיל, בוטל כתב האישום ללא מתן צו להוצאות למי מהצדדים. בית המשפט קמא נימק זאת בכך, שאין כל הוראה חוקית לכך שתוקפו של חוק העזר כפוף לאישור וועדת הכנסת, כנטען על ידי המערער, ומכל מקום, המערער לא הוכיח טענה זו ולא הציג כל ראיה לנכונותה. משכך, דחה בית המשפט קמא את טענות המערער באשר לנימוקים בגינם יש לבטל את כתב האישום. יחד עם זאת, מכיוון שהמשיבה עצמה הציעה לבטל את כתב האישום (מנימוקים שונים מאלו שהעלה המערער), הורה בית המשפט קמא על ביטול כתב האישום. בשאלת ההוצאות נקבע, כי למערער חלק בניהול התיק כפי שהתנהל, עת בחר הוא שלא להסכים להצעת המשיבה לביטול כתב האישום נגדו בלא צו להוצאות, ולכן אין להשית על המשיבה הוצאות לטובתו. מנגד, נוכח זכותו החוקית של המערער לבירור טענותיו, אין גם מקום להשית על המערער הוצאות לטובת המשיבה. בסופו של יום נמנע בית משפט קמא, כאמור, מלהשית הוצאות על מי מהצדדים.