ע"פ 44143-08-14 בטחיש ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון מעלה חרמון

1.המערערים הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן, שעניינן בנייה ושימוש ללא היתר ובסטייה מתוכנית, בכך שבנו שני בניינים בשטח כולל של כ - 900 מ"ר בכפר מסעדה. הבנייה נתגלתה בספטמבר 2008 וכתב האישום הוגש כנגדם בראשית שנת 2009.

2.בית המשפט קמא דן את המערערים לתשלום קנס בסך 75,000 ₪ כל אחד, הטיל עליהם 6 חודשי מאסר על תנאי וחייבם לחתום על התחייבות בסך 100,000 ₪. בנוסף, ניתנו צו איסור שימוש במבנים וצו הריסה, ונקבע כי הם יכנסו לתוקפו ביום 16/07/15. המערערים חויבו גם לשלם אגרה בסך 42,160 ₪, כל אחד.

3.המערערים מבקשים להקל בעונשם, בטענה כי בית המשפט קמא החמיר עמם יתר על המידה, בעיקר בגובה הקנס ובכך שחייב כל אחד מהם לשלם את האגרה.

4.לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור ברובו להידחות.

5.ראשית, כידוע, בית המשפט של ערעור איננו נוטה להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית, אלא מקום שנפלה בו טעות בולטת או שהעונש שהושת על הנאשם חורג באופן ניכר מן העונש הראוי.

6.בית המשפט קמא נימק היטב את גזר דינו על פי העקרונות והשיקולים המנחים בענישה ובמתווה תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן: "חוק העונשין"), המורה לבית המשפט לקבוע מתחם ענישה ולגזור את הדין בהתחשב במתחם זה, על פי נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בית המשפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירה שביצעו המערערים בנסיבותיהן הוא קנס, שסכומו נע בין 50,000 ₪ ל-150,000 ₪ ולצדו רכיבי ענישה נוספים: מאסר מותנה, חתימה על התחייבות וקנס, צווי הריסה ואיסור שימוש, אותם ניתן לעכב עד לשנה ממועד גזר הדין.

7.בקביעת מתחם העונש ההולם, התייחס בית המשפט קמא, כמתחייב מהוראת סעיף 40ג.(א) לחוק העונשין, לערך החברתי המוגן שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה (פגיעה בשלטון החוק, באינטרס של תכנון נאות ובאינטרס להבטיח את בטיחות המבנים) ולמידת הפגיעה בו. מידת הנזק והפגיעה נבחנו על ידי בית המשפט קמא, בהתאם לסוג והיקף הבנייה או השימוש וסוג השימוש, לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנהוגה.

8.ביחס לנסיבות ביצוע העבירות נקבע כי מדובר בבנייה רחבת היקף, אם כי כולה מיועדת למגורים; מדובר בשטח לגביו קיימת מחלוקת בעניין הבעלות, ואף שלא הובאו ראיות לעניין הרווח הכלכלי שהפיקו המערערים מן הבנייה, ניתן להניח כי חסכו דמי שכירות משמעותיים. בנוסף, המערערים משתמשים במבנה במשך כ-6 שנים, מאז נתגלתה הבנייה ולא פעלו להריסתו, טרם מתן גזר הדין. בית המשפט קמא בחן את מידת האשם של המערערים על פי קריטריונים, כמו מידת הרווח שהפיק הנאשם מהשימוש במבנה, אורך תקופת השימוש, השאלה האם המבנה הלא חוקי נהרס טרם מתן גזר הדין והאם העבירה בוצעה תוך הפרת צווים שיפוטיים.