ע"פ 42952-03-14 פדילה נ' מדינת ישראל

ב"כ המערער: חוזר על הודעת הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

יש הבדל משמעותי בין מה שהורשע בו על פי היסודות הנוכחיים על פי הראיות, לבין לקיחת האחריות איך שהוא מביא את מה שקרה. יש לו בעיה בשליטה בכעסים, הוא מבין את זה ושאם בכלל לא היה יוצא מרכבו בכלל האירוע לא היה מתרחש. הוא לוקח את האחריות קשה והוא מבין שהוא צריך למצוא דרכים להשתלט על עצמו בכל שלב באירוע, זו אחריות מלאה והוא מטופל וממשיך להיות מטופל. בין זה לבין מה שהוא מורשע לבין מה שכביכול הוכח בבית המשפט ההבדל הוא מזרח ומערב. ניסיתי לפרט סתירות שהן לא קלות. כאשר בית משפט קמא אומר שמדובר בסתירות קלות, למשל כאשר המתלונן אומר בעדויות במשטרה לא יודע מי הרים אבן או לא הרים אבן ובבית המשפט אומר הרים וזרק אבן.

עדות הראייה הן לא אובייקטיביות. מדובר באמא ובת שהן חברות ילדות של אותו אדם שהיו יחד איתו באותו אירוע, וגם הן סותרות את המתלונן ואשתו בלא מעט נקודות שנאמרו. לגבי האבן הן בכלל לא מזכירות את זה גם לא בעדות. אחת מהן ישבה בכסא הקדמי והיא כביכול הייתה אמורה לראות הכל אבל זה נעלם מעיניה, אירועים כמו שאשת המתלונן יצאה וחסמה עם גופה – אירוע שנמוג. יש חקירות במשטרה. איך זה ששוטר מקבל במקום אירועים שומע סדר שונה של דברים? הכל סותר את הכל. אין פה יציבות בטענות המתלוננים, אלא יש פה השלמות על השלמות שתוך כדי עדות בבית המשפט מתווספים ואין להם כל בסיס.

אני סבור שיש לעשות הבחנה בין האירוע המתואר על ידי המתלוננים שאני אומר שהם לא עמדו בנטל של מעל ספק סביר, כאשר יש סתירות כה מהותיות. האירוע מתחלק לשניים – הויכוח ליד האוטו וגם שם רואים סתירות משמעותיות כאשר מחד העדות מתארות שהוא פונה למערער, ומדבר איתו ואחר כך בבית המשפט הכל מתהפך. בכלל לא דיבר איתו ובשפה אחרת ובתוך האוטו, זה גם סותר את העדות של עדות הראייה במשטרה. זה מתחיל משם וממשיך לאירוע השני, שהוא משמעותי. יש הבדל בין האירוע הראשון שהיה ויכוח קצר לבין זה שהמתלונן יוצא ומרים אבן ורץ לכיוון המערער. המתלונן שינה גרסתו פלאים. אם היה אומר במשטרה אני לא בטוח או לא משוכנע, אבל אם הוא אומר אני לא יודע מי הרים אבן?

יש לו שפשוף בברך ובמרפק, אלו סימנים של מאבק.

בעדות במשטרה דובר על אגרוף אחד ובבית משפט דובר אחרת.

בית המשפט פסל על הסף את עד הראייה שהבאתי ואני לא רואה הצדקה לכך. הוא אותר על ידי אחרי שהחלה פרשת ההוכחות כבר. הוא הגיע לכל הדיונים ואפשר לראות בפרוטוקול שכולם מוכנים וכולם שם, אבל לא בגללנו נדחה. הוא היה מוכן להעיד.

אין קשר ביניהם והעדות שלו מהימנה, הוא מתאר דברים שעולים יותר עם עדות המערער וגם עם הסתירות, עוד לפני הסתירות של המתלונן והכל. מדובר בסתירות משמעותיות.

לגבי העונש, גם התביעה שינתה את עמדתה ואני יודע את ההבדל אבל לא מדובר במישהו שבעקבות ההליכים החל טיפול, אלא הוא החל טיפול מאז האירוע. הוא השתתף בכל ההליכים. הוא החל את הטיפול עוד לפני הכרעת הדין וההרשעה, זה מראה על הכנות שלו ועל הנכונות שלו לעשות בחינה עצמית. מדובר באדם נהג תחבורה ציבורית, וכל יום נמצא על הכביש שעות, כל יום נתקל בנהגים, אין לו עבר פלילי ומעולם לא הייתה לו היתקלות. מדובר באירוע נקודתי והוא ביקש לבחון את עצמו. כשהוא במצב כזה, הוא יאבד את עבודתו באופן בטוח וציינו את זה במכתב והם נותנים לו הזדמנות לחכות לתוצאת הערעור, גם בגלל עבודות השירות הוא לא יוכל לעבוד בזה.

שירות המבחן התייחס לכל מה שעובר עליו. מדובר באדם שכל חייו הוא בדרך, למה לקחת אדם שבוחן את עצמו ובטיפול והשגחה להטיל עליו את מלוא העונש המקסימלי בטיעונים של התביעה? למה לפגוע בו בצורה כל כך חזקה? גם ככה כולו קרוע מבפנים.

ב"כ המשיבה: לעניין הערעור על הכרעת הדין, זה ערעור שנסוב על קביעות מהימנות של בית משפט קמא. כידוע ערכאת הערעור לא מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית משפט קמא שהתרשם מהעדים. הכרעת הדין מנומקת ומפורשת בית משפט קמא מחלק את האירוע לשלבים ומציין לגבי כל שלב מה הגרסאות של 4 עדי התביעה, המערער אשתו ועדיי ההגנה. הוא מפרט את זה לחלקים ובכל חלק שוקל מה מונח בפניו.

חברי אומר שלא היה נכון לתת אמון בעדויות המתלוננים. הן לא עומדות בחלל ריק. מדובר על שני מתלוננים, שתי עדות ראייה שהיו איתם ברכב, יש ראיות על המצב הנפשי של הבעל והאישה מיד אחרי האירוע, האישה במצב נוראי השוטר פוגש אותה רועדת בוכה, ברח לה השתן מהפחד שרואה איך מפליאים מכות בבעלה וחשבה שהולכים להרוג אותו, הם נשארים במקום ומזמינים משטרה. המערער בורח וזה לא ההתנהגות של מישהו שהוא המתלונן ולא הנאשם.

למערער אין חבלות, המתלונן חבול בגופו. לאחר שהמערער מבין שיש בעיות עם גרסתו, הוא מבקש להיבדק על ידי אורתופד והוא כותב שהיה אגרסיבי ולא שיתף פעולה ולא מצא חבלות שתואמות למה שהוא מתאר. אני חושבת שמול מכלול הראיות שמטעם התביעה בית משפט נותן אמון בראיות אלה, מנגד כותב שלא נתן אמון לחלוטין בעדות המערער ואשתו, הוא מצביע על סתירות מהותיות בגרסאות וכותב שהמערער הותיר רושם רע ובלתי מהימן. צודק בית משפט קמא שמדובר בסתירות זניחות גם בא כוח המערער עימת עם העדים, הם נתנו הסבר וההסבר של בית משפט קמא ששתי עדות הראייה לא דוברות את השפה העברית זה נובע משגיאות שפה.

המצב הנפשי שאחז במערער ובאשתו לאחר האירוע. חברי תולה יהבו בכך שהגרסאות הראשונות במשטרה דלות יחסית וחסרות פרטים, גם המתלונן בית משפט מתייחס לכך שהעדויות הללו נגבו בלחץ פיזי ונפשי רב מהאירוע והמתלונן אמר בחקירה נגדית "אמרתי לך אולי שכחתי, הייתי בלחץ הוא קרע לי את החולצה הייתי כולי חבול ממכות, אני גם עולה חדש." האישה בעודה בוכה בבית המשפט מספר פעמים תיארה את הלחץ.

לעניין העונש, לא נפלה טעות. בית משפט קובע מתחם בין 10 חודשים לשלוש שנים והוא סוטה לקולא ומשית שישה חודשי מאסר בעבודות שירות. זה ממש לא אירוע פעוט אלא תקרית אלימה בכביש על רקע של מה בכך שבנס יכולה הייתה להסתיים אחרת, יש חבלות על המתלונן, הוא נזקק לטיפול רפואי והחומרה היתרה נובעת מכך שזה אירוע דו שלבי.

בחקירתו בת/6 הוא אומר שתקף את המתלונן "מאחר וחש פגיעה בכבודו ובאים יהודים לטירה וחושבים שזה הבית שלהם, אף אחד לא ישפיל אותי..."