ע"פ 42768-09-15 זבידאת נ' מדינת ישראל

כב' הנשיאה דבורה ברלינר: 

פלוני נעצר בגין חשד לביצוע עבירה ושוחרר. האם רשאי בית המשפט לדון בבקשה לפיצויים מכח סעיף 38(א) לחוק המעצרים מיד לאחר השחרור ועוד בטרם נפלה החלטה האם יוגש נגדו כתב אישום אם לאו?

בית משפט קמא סבר כי הסמכות לדון בבקשת פיצויים קמה רק לאחר שיוחלט בשאלת הגשה של כתב אישום ועל כך הערעור בפנינו.

1. אלה העובדות הרלוונטיות:

   איברהים זבידאת (להלן: "המערער") נעצר ביום 18.5.15. ביום 19.5.15 הגישה המדינה בקשה לשחרורו בתנאים מסוימים. התקיים דיון בבית המשפט והמערער אכן שוחרר בתנאים כאלה ואחרים.

   בין היתר אמר בית משפט קמא שדן בשאלת השחרור את הדברים הבאים: "כלל לא ברור מדוע הובא החשוד לדיון בבית משפט ולא שוחרר באותם תנאים בתחנה. מה עוד שאחיו של החשוד מספר כי הגיע לתחנה והסכים לעמוד בתנאים לשחרורו של אחיו. עולה החשש כי הסיבה לכך שהחשוד לא שוחרר בתחנה והובא לבית המשפט, היא שהמשטרה ביקשה שיבלה לילה חסר טעם במעצר...".

   בהתבסס על עצם המעצר, על אי השחרור כבר בלילה ועל האמור לעיל בהחלטתו של השופט שדן בשחרור, עתר המערער כי ייפסקו לו פיצויים מכח סעיף 38א' (להלן: "הסעיף") לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

   הבקשה נדונה בבית משפט השלום בתל-אביב בפני כב' השופט י' גת בתאריך 11.8.15.

   המערער טען בבית משפט קמא כי ההחלטה בשאלת הגשתו של כתב האישום איננה תנאי בלעדיו אין לפסיקת פיצויים מכח הסעיף. בית המשפט רשאי לדון בשאלת הפיצויים בגין מעצר שווא עוד לפני החלטה בנושא זה. לדעת הסנגור, הן הסעיף והן תקנות 2 ו- 4 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מאסר או מעצר) תשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות") מצביעות על כך, כי סמכותו של בית המשפט לדון בשאלת הפיצויים בגין המעצר קמה ברגע שאדם משוחרר בלא שבאותה נקודת זמן קיים נגדו כתב אישום.

   המדינה טענה כי הסעיף מצביע במפורש על קשר בל יינתק בין ההחלטה על הגשת כתב אישום, לבין הסמכות והיכולת של בית המשפט לדון בשאלת הפיצויים. בית משפט קמא קיבל את עמדת המדינה: "סבורני כי יש להמתין עד לקבלת החלטה בשאלה האם יוגש כתב אישום בתיק, בטרם ניתן יהיה להכריע בבקשת פסיקת הפיצויים". הסעיף מציין במפורש: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום". "חזקה על המחוקק שאינו משחית מילותיו לריק. אילו כטענת החשוד התכוון המחוקק לכך שאין לכרוך כלל בין ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום לבין שאלת פסיקת הפיצויים בגין מעצר שווא, הרי שלא היה מקום לכלול בסעיף את התנאי בלא שהוגש נגדו כתב אישום" (עמ' 3 להחלטה).

   בית משפט קמא התייחס גם לתקנות וגם התייחסות זו לא שינתה את מסקנתו. אכן מלשון התקנות ניתן ללמוד כי אפשר להגיש בקשה לפסיקת פיצויים לפי הסעיף גם בטרם הוחלט האם להגיש כתב אישום, אולם הדיון בבקשה בטרם מתן החלטה בשאלת הגשתו של כתב האישום שמור למקרים מיוחדים וחריגים, כך למשל מקרים שבהם ברור לכל כי לא יוגש כתב אישום כאשר אדם נעצר עקב טעות טכנית בזיהוי וכיו"ב. המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים. לפיכך, כאמור, נדחתה הבקשה לדון בנושא הפיצויים בשלב שטרם מתן החלטה בנושא כתב האישום.