ע"פ 4226/11 נביל אבו חדיר נ' מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.                     ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה י' צבן, השופטת מ' מזרחי, השופט ר' כרמל) בפ"ח 658/09 מיום 30.3.11, במסגרתה הורשע המערער ברצח אחותו, תגריד דיאב ע"ה (להלן המנוחה) לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וביום 17.4.11 נגזר עליו מאסר עולם ותשלום פיצוי בסך 300,000 ₪ לשלושת ילדי המנוחה, נפגעי העבירה.

רקע

ב.             המערער הוא אחיה של המנוחה. לשניים שלושה אחים נוספים – עזיז, עיזאת (המכונה וליד; להלן וליד) ומוחמד; ושתי אחיות – פאטמה ועביר. המנוחה היתה אמם של תחריר דיאב (בת 9.5 ביום המעשה, להלן תחריר); ראשד דיאב (בן 8.5 ביום ההוא, להלן ראשד); וויסאם דיאב (בן 6.5 ביום המעשה להלן ויסאם).

ג.              אביהם של הילדים, עבד אל-חכים דיאב (להלן עבד אל-חכים), ריצה במועד האירוע עונש מאסר בכלא מעשיהו. בראשית אותה שנה ועקב מאסרו, התקיים הליך גירושין בינו ובין המנוחה, והיא חזרה להתגורר עם ילדיה בבית הוריה שבשועפט. הוריה של המנוחה, אשר ככל הנראה בקשו להשיאה מחדש, דרשו כי תישאר בביתם ותמסור את ילדיה לחינוך בבית משפחת דיאב, הורי הגרוש. המנוחה סירבה לדרישתם, וכשבועיים בטרם הרצח עברה עם ילדיה להתגורר בבית משפחת דיאב שבכפר עקב. החלטתה לעבור לבית משפחת דיאב הכעיסה את משפחתה, ונתפסה בעיני המערער כמשפילה ומביישת, שכן – לדבריו בדיון בבית המשפט המחוזי – עבד אל-חכים הוא פושע המכור לסמים. 

ד.             ביום 20.7.1994 יצאה המנוחה עם שלושת ילדיה ועם גיסה ח'אלד (להלן ח'אלד) – בן 13 בשעתו – מבית הורי בעלה שבכפר עקב לירושלים. הם ביקרו בבנק, סעדו במסעדה, וערכו קניות לקראת חג קרוב. במהלך היום הבחינו הילדים כי המערער עוקב אחריהם, והתריעו על כך בפני אמם.

ה.             כנטען בכתב האישום, סביב השעה 14:45, משביקשו לשוב לכפר עקב ופנו לעבר תחנת האוטובוס אשר בדרך שכם, הגיח אדם מבין האוטובוסים החונים, התנפל על המנוחה ודקרהּ בסכין 23 דקירות בכל חלקי גופה לנגד עיני ילדיה וגיסה. מהודעות שלושת ילדי המנוחה בימים הסמוכים לרצח עולה כי אלה זיהו את המערער, אותו הכירו, כדוקר. שני עדים נוספים, האחים נביל וחוסיין סעו, שמעו את הילדים צועקים "ח'אלי" (בערבית, "דודי מצד האם"), ואת המנוחה צועקת בשמו של המערער, נביל. אמרות העדים נמסרו במשטרה בימים שלאחר הרצח.

ו.              סמוך לאחר הרצח נמלט המערער ממקום מגוריו בשועפט אל בית לחם, וזאת מבלי לגלות כל עניין ברצח אחותו, לבקר בבית הוריו או ליטול חלק בהלויה ובסוכת האבלים. באותו ערב מצאו השוטרים בחדרו תמונות קרועות של המנוחה. אמם של המנוחה והמערער ציינה כי אינה יודעת מי קרען, ולא ידעה לומר היכן מצוי המערער. מאותו מועד ולמשך 15 השנים שלאחר מכן, הוכרז המערער כעבריין נמלט. לימים התברר כי המערער התגורר בבית לחם, שם עבד ולמד. במהלך שנים אלה נמנע המערער מכניסה לישראל למפגשים משפחתיים ואחרים, למעט מספר מקרים בודדים לטענתו. לאחר כ-8 שנים מיום הרצח, התקיים מפגש בבית לחם בין ראשד וויסאם, בניה של המנוחה, למערער. במפגש זה, לפי עדות השניים, הודה המערער ברצח וטען כי עשה זאת מאחר שאמם עבדה עם השב"כ וכן שירכה דרכיה. בשעתו לא דיוחו הילדים למשטרה על מפגש זה, על הודאתו של המערער בפניהם או על מקום מגוריו. ממפגש זה ואילך לא נוצר כל קשר בין הצדדים. המערער התגורר בבית לחם עד אשר אותר על ידי המשטרה ונעצר ביום 2.11.09.

ז.              בעקבות המעצר חודשה חקירת הרצח, ונגבו אמרות נוספות מן העדים לאירוע. ביום 26.11.09 הוגש כנגד המערער כתב אישום באשמת רצח המנוחה. המערער כפר בעובדות כתב האישום וטען כי אין לו כל קשר לאירוע, וכי באותו יום לא עזב את שועפט. עוד טען, כי העומד מאחורי הרצח הוא בעלה של המנוחה, עבד אל-חכים או מישהו מטעמו, וגדר המחלוקת נתחמה לזהות הרוצח.

ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק דינו

ח.             במהלך ההליכים בבית המשפט המחוזי העידו שלושת ילדי המנוחה; ח'אלד, גיסה של המנוחה; שני העדים הנוספים מזירת הרצח – נביל וחוסיין סעו; עבד אל-חכים ושלושת אחיו; אחות המערער, פאטמה אבו חדיר; ושורת שוטרים שחקרו את התיק לאורך השנים. מטעם ההגנה העידו המערער ובן אחותו – סעיד אבו חדיר.

ט.             המשיבה ציינה בהליך, כי הסכין בה נדקרה המנוחה אבדה, וכך גם תמונות הזירה ותמלילים מתוך האזנות סתר שבוצעו למשפחת המערער. במכון לרפואה משפטית גם הושמדו הדגימות הקשורות לתיק, וזאת בהתאם לנוהל כללי במכון, ותיקי הילדים בלשכת הרווחה בוערו אף הם כחלוף השנים.

י.              כאמור, גדר המחלוקת נתחמה לזהותו של הרוצח. בית המשפט קבע כי הילדים זיהו את דודם, המוכר להם היטב, כרוצח, והזיהוי נתמך גם בזעקת שמו בעת האירוע, וגם בתואר "ח'אלי" אותו צעקו. כן נקבע כי כל אחד מהילדים מסר גרסה ברורה, קוהרנטית והגיונית, וכי עדותם היא עדות אותנטית של ילדים שנאלצו לראות את אמם נרצחת לנגד עיניהם: