ע"פ 3944/15 מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

השופט י' דנציגר:

1. לפנינו ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא, השופט מ' דרורי) בת"פ 39422-06-14 מיום 24.3.2015, בו קבע בית המשפט כי המשיבים – שהיו בני 15 וכשבעה חודשים ו-17 בהתאמה במועד ביצוע העבירה – לא יורשעו, על אף שהודו בכך שיידו אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש המחבר בין הכפרים נחאלין וחוסאן, בסמוך לגדר הבטחון שבביתר עילית.

2. כתב האישום ייחס לשניים עבירות של ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 380 ו-382(א) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) וניסיון להיזק בזדון (לפי סעיפים 452 ו-25 לחוק הנ"ל).

           לפי פסק הדין, ההתרחשות נשוא כתב האישום התקיימה ביום 16.6.2014, בתום עצרת תפילה למענם של הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח זכרם לברכה, שנחטפו באותו יום ונרצחו לאחר חטיפתם.

3. בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את תסקירי שירות המבחן בעניינם של המשיבים, עמד על טיעוני הצדדים, שמע את דבריהם של המשיבים – שהביעו צער על מעשיהם והביעו רצונם לשרת את המדינה במסגרת שירות צבאי בצה"ל – ולאחר דיון מעמיק ומפורט הגיע לכלל מסקנה, תוך שהוא בוחן את הפסיקה המנחה בסוגיה, כי במקרה זה קיימים נתונים וטעמים שבהצטברותם מצדיקים אי הרשעה, לרבות:

"מעשים שבפועל לא גרמו נזק; סעיפי חיקוק שאינם סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה אלא יש בהם רמת ענישה נמוכה בהרבה; מקרה ראשון ויחיד; אף אחד מהם לא היה היוזם; הבעת חרטה מלאה; שיקום מלא; הפנמה; שיתוף פעולה עם שירות המבחן; הן של הנאשמים והן של הוריהם ...; רצון עז להשתלב בחברה, ובמיוחד בשירות הצבאי, ביחידה קרבית" (פיסקה 85 לפסק הדין).

בית המשפט הורה כי על כל אחד מן המשיבים יוטל צו מבחן לשבעה חודשים; כי כל אחד מהם יבצע של"צ בהיקף של 150 שעות; וכן יהיה על כל אחד מהשניים לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירות נשוא התיק דנן וכן עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

4. בהחלטה מיום 28.4.2015 עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע רכיב השל"צ עד תום הדיון בערעור לפני בית משפט זה.

5. המדינה טוענת בערעורה כי המעשה שעשו המשיבים הינו מעשה חמור, שבנקל היה עלול להסתיים בפציעה או קטילה של חיי אדם. נטען כי היה מקום להרשיע את המשיבים ולהשית עליהם עונשים חמורים מאלה שנגזרו עליהם, "זאת חרף נסיבותיהם האישיות המקלות, והימנעותה של המערערת, ככלל, מלערער על עונשים הנגזרים על קטינים, בהתחשב בצורך לברר את שיקולי השיקום בעניינם". לשיטת המערערת, התופעה של יידוי אבנים, בפרט לעבר מכוניות נוסעות, "פשתה במידה מדאיגה בחברה"; ועל כן, "המציאות הקשה מחייבת העברת מסר חד וברור כי מבצעי מעשים אלו ישלמו מחיר כבד". עוד נטען, כי הגם שהמערערת מסכימה כי יש להתחשב בנסיבות לקולא בגזירת הדין בעניינם של המשיבים, ולקבוע ענישה שלא תסכל או תפגע בשיקומם, הרי שהעונשים שהושתו עליהם "חוטאים לשיקולי הענישה ומעבירים מסר סלחני וסובלני כלפי עבריינות מסוג זה". המערערת עותרת להורות על הרשעתם של המשיבים ולהטיל עונשי מאסר בפועל שיבוצעו בדרך של עבודות שירות.