ע"פ 379-15 לוי נ' מדינת ישראל

השופטת ע' ברון:

1. המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בכך שביום 29.4.2014 ביצע חבלה חמורה במתלונן באמצעות בקבוק בירה שהטיח בפניו. ביום 3.12.2014 בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר) גזר על המערער עונש מאסר בפועל למשך 30 חודשים, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך של 10,000 ₪. הערעור שלפנינו נסוב על רכיב עונש המאסר בפועל שבגזר הדין. יוער כי המערער טרם שילם את סכום הפיצוי למתלונן.

העובדות הצריכות לעניין

1. נגד המערער,בן 57, הוגש כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון שייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, למערער היכרות קודמת עם המתלונן. בתאריך 29.4.2014 אחר חצות המתלונן ישב עם חבריו בבית קפה ברחוב יהודה הלוי באשקלון, שם שהה באותה עת גם המערער. לפתע התפתח ויכוח בין המערער לבין המתלונן שבמהלכו עמדו השניים זה מול זה ואחזו זה בצווארון חולצתו של האחר. נוכחים במקום הפרידו בין הניצים, והשניים שבו כל אחד למקומו. זמן קצר לאחר מכן, המערער הרים בידו בקבוק בירה מלא בחלקו, התקרב אל המתלונן והטיח את הבקבוק בחוזקה בפניו של המתלונן. כתוצאה מן המעשה, נשבר הבקבוק והמתלונן נפצע בפניו ודימם. לאחר שהנוכחים במקום הפרידו בין המערער לבין המתלונן, עזבו השניים את בית הקפה והגיעו בזה אחר זה לתחנת המשטרה באשקלון. בהמשך הופנה המתלונן לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "ברזילי" באשקלון, שם אובחנו אצלו חתך ושבר קומפלקס זיגומטי בארובת עין שמאל עם שקיעת הקשת הזיגומטית, קושי בפתיחת הפה והגבלה בתנועות לטראליות. המתלונן נותח ואושפז בבית החולים לקבלת טיפול רפואי.

2. ביום 1.10.2014 בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, וביום 3.12.2014 גזר את דינו והשית עליו את העונשים המפורטים בסעיף 1 שלעיל. בית המשפט המחוזי עמד בגזר הדין על חומרת מעשיו של המערער המתבטאת בפציעת המתלונן בפניו, תוך שהדגיש את הקלות שבה בחר המערער לנקוט באלימות לאחר ויכוח סתמי בבית קפה ולעיני כל. כן נאמר כי חומרת המעשה מתבטאת בכך שהמערער הפך את בקבוק הבירה שבו אחז לכלי נשק אלים שגרם לחבלה חמורה למתלונן, וכי במעשהו פגע המערער בערכים המוגנים של שלמות הגוף והביטחון האישי של אדם. בהמשך, בית המשפט המחוזי עמד על הצורך בענישה מוחשית בעבירות אלימות המדגישה את אלמנט ההרתעה ואת חשיבות האינטרס הציבורי להגנה על שלמות גופו של אדם. בית משפט קמא קבע כי לנוכח חומרת המעשה, הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממנו ומדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות, מתחם הענישה נע בין 24 חודשי מאסר בפועל לבין 48 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט ציין כשיקולים לקולא את הודאת המערער בכתב האישום המתוקן; העובדה שהמערער ניגש לתחנת המשטרה מיד לאחר האירוע; ואת הבעת החרטה והצער מצידו במהלך המשפט. כן ציין בית המשפט כי יש להתחשב בנסיבות חייו של המערער, כמי שעלה לארץ בשנת 2001 והחל להתדרדר לביצוע עבירות פליליות רק לאחר שאשתו עזבה אותו; וכי מאידך גיסא, יש לקחת בחשבון את העובדה שלמערער עבר פלילי שאמנם אינו מכביד מאוד, אך הוא כולל הרשעות בעבירות אלימות.

הטענות בערעור

3. לטענת המערער, מתחם הענישה והעונש שנגזר במסגרתו גבוהים במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. טענתו המרכזית של המערער היא כי בית משפט קמא שגה ביישום תיקון מס' 113 לחוק העונשין (להלן: תיקון 113), שעה שבמסגרת קביעת מתחם הענישה נלקחו בחשבון שיקולי הרתעה. זאת בניגוד לאמור בתיקון 113, המחייב כי שיקולי הרתעה יילקחו בחשבון רק לאחר קביעת מתחם הענישה. המערער טוען כי קביעת מתחם העונש באופן שאינו מתחייב מתיקון 113, הביאה לכך שנגזר עליו עונש שאינו הולם את מעשיו. המערער הפנה בנימוקיו לגזרי דין שונים המלמדים, לשיטתו, כי מדיניות הענישה הנוהגת בפסיקה מחייבת קביעת מתחם ענישה נמוך יותר בעניינו. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הפנה בא-כוח המערער לע"פ 1892/15 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (31.5.2015) (להלן: עניין אבו מדיעם), ובפרט לעמדת המדינה שהובאה שם שלפיה בעבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות שבוצעו שלא באמצעות סכין, אושרו עונשים של 24-20 חודשי מאסר בלבד; ואילו על המערער נגזר כאמור עונש של 30 חודשי מאסר בעבירה שנסיבותיה חמורות פחות, כך נטען. לבסוף, טוען המערער כי גם אם ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת מתחם הענישה בגזר הדין, יש מקום להתערב בעונש ולקבוע כי זה יהיה בגבול התחתון של מתחם הענישה; זאת לנוכח התייצבותו של המערער במשטרה, הודאתו במעשה, עברו הפלילי שאינו מכביד, וכן גילו המבוגר ונסיבות חייו כפי שפורטו בבית משפט קמא. על יסוד כל האמור סבור המערער כי יש להתערב בגזר הדין שקבע בית המשפט המחוזי, להנמיך את הרף התחתון של מתחם הענישה, ולגזור את עונשו על הצד הנמוך של המתחם.

           המדינה סבורה כי דין הערעור להידחות. לטענתה, אין בעניין אבו מדיעם כדי לסייע למערער, וזאת משום שבפרשה זו דובר על שניים שחברו לתקוף אחר באמצעות מקלות, ואילו המערער חבל במתלונן באמצעות שבר בקבוק שגרם לו לחתך בארובת העין. המדינה מדגישה עוד כי המתלונן אושפז בבית החולים עקב פציעתו, וכי האירוע יכול היה להסתיים בתוצאה חמורה הרבה יותר. המדינה הפנתה במהלך הדיון לפנינו לפסקי דין של בית משפט זה, שבמסגרתם אושררו עונשי מאסר בפועל של ארבע שנים במקרים שבהם בוצעה החבלה באמצעות שבר בקבוק או סכין. באשר לטענתו של המערער שלפיה שיקולי ההרתעה השפיעו על קביעת מתחם הענישה בנוגע אליו, נטען כי בסעיף 8 לגזר הדין בית משפט קמא ציין מפורשות את השיקולים שנלקחו בחשבון לצורך קביעת מתחם הענישה; ושיקולי הרתעה אינם נמנים עמם. בהקשר זה טוענת המדינה כי ההפניה בגזר הדין לאלמנט ההרתעה נעשתה מתוך כוונה להדגיש את נגע עבירות האלימות, ולא כחלק מובנה בקביעת מתחם הענישה בעניינו של המערער.

דיון והכרעה