ע"פ 3622-12-14 קשתי נ' מ.י. המחלקה לחקירות שוטרים

1. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בבית משפט השלום בראשל"צ (ס' הנשיאה כב' השופט ארז יקואל) בביצוע עבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז – 1977, ונדון למאסר בן חדשיים לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי בן שלושה חדשים ופיצוי למתלונן בסך 4,500 ₪.

2.רקע הרשעתו של המערער, שוטר סיור במשטרת רחובות, הינו אירוע מיום 25.1.09 בסמוך לשעה 23:00, עת עיכב את אחיו של המתלונן וחברו שיצאו ממסיבה, בחשד להחזקת מכשירי טלפון נייד גנובים. המתלונן, קטין יליד 1991 שהגיע למקום, שאל את אחיו לפשר האירועים ואז הורה לו המערער לרוקן את תכולת כיסיו, שכן חשד גם בו כי מכשיר הטלפון הנייד שלו גנוב. למשמע אמירות נגדיות מצד המתלונן ובכלל זה הזמנת המערער לברר את העניין מול אביו ולהתלוות לביתו על מנת להיווכח כי המכשירים נרכשו כדין, החל המערער לצעוק על המתלונן שיכנס לניידת משטרתית ושאין בכוונתו ללכת לשום מקום. במעמד זה, הפיל המערער את המתלונן ארצה כשפנס משטרתי גדול וכבד בידו. במהלך זה ספג המתלונן מהפנס מכה בעינו השמאלית. בנוסף הרים המערער את המתלונן, אזק אותו, הטיח מכה בפניו וגידופים באזניו. עם הגעת השניים לתחנת המשטרה, משך המערער את המתלונן בכח מהניידת והוסיף ונתן לו מכה בעורפו. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו למתלונן שטפי דם סביב עינו השמאלית ובלחמית עינו וכן שריטות בצווארו.

3. הערעור מופנה הן כנגד ממצאיו של בית משפט קמא באשר להכרעת הדין לרבות בשאלה האם לא היה מקום לסיים את ההליך ללא הרשעה, והן באשר לחומרת העונש.

4. הודעת הערעור של המערער משתרעת על פני לא פחות מ-41 עמודים, בהם השיג המערער על כל תג ותג בקביעותיו של בית משפט קמא, תוך שנדמה שלא הותיר ולו אבן אחת שלא הפך בערעורו. תמצית טיעוניו היא זו:

א. באשר להכרעת הדין טוען המערער, כי מעולם לא תקף את המתלונן. התנהגותו של המתלונן אילצה את המערער להפעיל כח סביר לשם עיכובו ומעצרו וכך פעל. בעניין זה טוען המערער כי התהפכו היוצרות – המתלונן שהוחשד בביצוע עבירה וניסה להכשיל פעילות משטרתית, מסית את תשומת הלב לסיפורי בדים בדבר התנהלות משטרת ישראל באירוע. על כן סבור המערער כי בית המשפט קמא ייחס משקל ראייתי ממשי לעדויות ולראיות אשר בפועל אין בהן ממש, ומאידך לא ייחס משקל מספק לראיות מהותיות שהוצגו מטעם ההגנה.

ב. במישור העובדתי טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי המערער היכה את המתלונן באמצעות פנס. בנקודה זו בחר המערער להרחיב רבות אף בטיעוניו בע"פ בישיבה שהתקיימה לפנינו כשלדבריו, בעת המאבק עם המתלונן לא היה כלל פנס בידו. לטענתו, אף לפי מבחן ההגיון והשכל הישר, ולאור סוג החבלות המינוריות שנגרמו, לא תתכן הטחת פנס משטרתי כבד בעינו של המתלונן. כן שגה בית המשפט בקובעו כי היתה הטחת אגרוף במצח המתלונן, כמו גם מתן "כאפה" בעורפו, כשהדבר לטענתו לא הוכח כלל. לדבריו, עדת התביעה לולי לא ראתה הטחת אגרוף, יתר עדויות התביעה רצופות סתירות ואף המתלונן עצמו העיד על סטירות ולא על אגרוף. על כן טוען המערער, נפגע המתלונן קלות ובשוגג כתוצאה מהמאבק אליו נקלע בשל התנגדותו והפעלת כח סביר מצד המערער.

ג.עוד טוען המערער כי עולה ספק כבד בדבר אובייקטיביות התעודה הרפואית שהוגשה מטעם התביעה, זאת בשל הבדלים בין הממצאים בה, והיא ניתנה לדבריו ע"י גורמים המכירים את המתלונן ומקורביו. נעיר כבר עתה כי מוטב היה לטענה זו, המטילה דופי בהתנהלות גורמי הרפואה, לו לא היתה מועלית, מה גם שהתעודה הרפואית האמורה הוגשה בהסכמת המערער.

ד.המערער טוען אף להגנה מן הצדק, זאת בשל פער משמעותי בעונש בינו לבין מי שהיה שותפו לכתב האישום בגין אותה פרשה. השותף נמחק מכתב האישום, נשפט משמעתית והוטל עליו קנס בסך 500 ₪ ונזיפה בלבד.

ה. באשר לגזר הדין טוען המערער כי העונש חורג ממדיניות הענישה הנהוגה, וכי נסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם המלצת שירות המבחן, מביאים למסקנה כי יש לבטל את ההרשעה ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור. המדובר בשוטר מקצועי ומוערך שהקדיש את חייו לבטחון המדינה, אין בעברו כל רישום פלילי או משמעתי ובאמתחתו אך מעשים טובים.