ע"פ 35469-11-16

לפניי בקשה להורות על עיכוב ביצוע החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ד"ר אוהד גורדון) שניתנה ביום 1.10.16 במסגרת ת.פ. 40404-09-15, וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המבקשת נגד אותה החלטה. בהחלטה מושא הערעור והבקשה שלפניי, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים וחייב את המבקשת לפצות כל אחד מהם בסכום של 29,000 ₪, וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לאחר שבית המשפט זיכה את המשיבים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום שהוגש נגדם.

באשר לסיכויי הערעור – המבקשת טוענת כי במקרה הנדון לא התקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי", ומכאן ש"משמעות החלטתו של בית משפט קמא היא לכאורה שכל נאשם שזוכה בדין יפוצה על ידי המדינה – על אף שלשון החוק, רוחו והפסיקה קובעות כי הדבר ייעשה רק במקרים מיוחדים" (סעיף ב(1) לנימוקי הערעור). ובאשר למאזן הנוחות – המבקשת טוענת כי אם יתקבל הערעור עלול להיות קושי לגבות את סכום הפיצוי בחזרה.

מנגד טוענים המשיבים, כי יש להחיל בענייננו את הדינים החלים במשפט האזרחי, ודינים אלה קובעים את הכלל שלפיו, אין לעכב ביצוע של החלטה אפילו הוגש עליה ערעור, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. באשר לסיכויי הערעור טוענים המשיבים, כי "החלטת בית השפט קמא מבטאת איזון הנותן ביטוי גם לטענות המערערת, ביטוי שנתן השפעתו על גובה הפיצוי שנפסק" (סעיף 11 ל"תגובת המשיבים לבקשת עיכוב ביצע מטעם המערערת").

הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל. ראשית, משום שמהחלטת בית משפט קמא עולה, כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו מן המשופרים. מטעם זה יש יסוד לא מבוטל לטענת המבקשת כי היא תתקשה לגבות מהמשיבים בחזרה את הפיצוי אם ערעורה יתקבל. שנית, משום שבינתיים הדיון בערעור נקבע ליום 14.2.17, היינו לעוד פחות מחודשיים. בהקשר זה יש להביא בחשבון את העובדה, שהמשיבים הגישו את בקשתם לפסיקת פיצוי למעלה משמונה חודשים לאחר שניתנה הכרעת הדין המזכה. ושלישית, משום שהטענה שהמערערת העלתה בערעורה ראויה לדיון (ואינני מכריע כך או אחרת), לפחות בכל הנוגע למהלך הדברים עד לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 21.12.15, כמפורט בהחלטתו של בית המשפט.

סוף דבר. הבקשה מתקבלת. אני מורה על עיכוב ביצוע כמבוקש.

ניתנה היום, כ"א כסלו תשע"ז, 21 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.