ע"פ 34168-08-14 טלי נ' מדינת ישראל

1.לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין. בית המשפט הטיל על המערער 7 חודשי מאסר על תנאי באשר לעבירה על-פי סעיף 380 לחוק, 3 חודשי מאסר על תנאי באשר לעבירה על-פי סעיף 379 לחוק, קנס כספי בסך 1,500 ₪ וכן חויב המערער לפצות את המתלוננת באירוע, אף זאת בסכום של 1,500 ₪.

הערעור שבפנינו נסוב הן על ההרשעה והן על גזר הדין. הערעור על ההרשעה מתייחס גם לשאלת הבסיס הראייתי והמשפטי העומד בבסיס הכרעת הדין, וגם להחלטתה של כב' השופטת קמא שלא להיענות לעתירה לסיום ההליך באי הרשעה.

2.אלה העובדות הרלוונטיות:

בתאריך 6.8.11 נהג המערער סמוך לרחוב רחל בגבעתיים. המתלוננת בתיק זה העירה לו כי הוא נוסע נגד כיוון התנועה, בהמשך פגע המערער עם מכוניתו במכוניתה של המערערת מאחור והשניים יצאו כל אחד מרכבו. על-פי ממצאיו של בית משפט קמא, המתלוננת ניגשה בשלב מסוים למכוניתו של המערער ושמה רגל לפני הגלגל הימני, בכך מנעה ממנו מלהסיע את מכוניתו. או אז יצא המערער מהמכונית, תפס במתלוננת בזרועה או בזרועותיה והרחיק אותה מהמכונית. למתלוננת, כך על-פי הממצאים שנקבעו, נגרמו המטומות בזרועה שהם חבלה ממשית ומכאן הרשעתו בעבירה על-פי סעיף 380.

3.אלה האדנים העיקריים בהחלטתה של כב' השופטת קמא:

א.בית המשפט נתן אמון בעדותה של המתלוננת. האמון הוא מנומק. אליבא דבית משפט קמא המתלוננת מסרה את עדותה באורח ענייני, עקבי ושוטף, הקפידה לתאר את סדר ההתרחשויות, לא סטתה מגרסתה גם בחקירה הנגדית, ענתה על ל שאלה שנשאלה על-ידי הסנגור, סיפקה תיאור מדויק להשתלשלות האירועים ובשורה התחתונה: "בחינת עדותה של המתלוננת בעיניים חקרניות לא הותירה בי כל ספק כי המתלוננת דוברת אמת, כי כל שלב באירוע התרחש בהתאם לגרסתה...".

ב.בית המשפט לא האמין למערער. בית המשפט התרשם כי המערער הוא איש ריב ומדון, קצר רוח ומתנשא. כבר בתחילת עדותו ניתן היה להתרשם מהדרך הבוטה שבה הגיב המערער להערת המתלוננת כי הוא נוהג בניגוד לכיוון התנועה. לאורך כל עדותו בלטו קוצר רוחו ועצבנותו, כמו גם התנשאות וזלזול. התנהגות זו עולה בקנה אחד, כך לשיטתה של השופטת קמא, גם עם התנהגותו בזמן מעשהו. המערער הגדיל עשות כאשר מסר פרטים מוקצנים ביחס להתנהלותה של המערערת, ניסה להציגה כלא נורמלית וכאישה פראית ואלימה. בחקירה הנגדית עלו סתירות שונות מעדותו, כך למשל טען המערער כי המתלוננת טלטלה את המראה במכוניתו ובית המשפט קבע, כי הטענות אינן אמת: "אין זאת אלא שהנאשם הגה בזדון גרסה שקרית אשר נועדה לשוות אופי חוקי לתפיסתה".

ג.קביעות המהימנות מתייחסות גם לעדי הראיה שהובאו הן מצד המדינה והן מצד המערער. כדי להבהיר, התביעה העידה את חתנה של המתלוננת שהוזעק על ידה בזמן אמת למקום האירוע. החתן לא ראה את תחילת ההתרחשות, אולם העיד כי המכוניות עמדו "בסיטואציה קצת מוזרה", הוא חשש כי המערער הוא אדם אלים ועל כן נעמד בינו לבין המתלוננת ובאותו רגע הדף אותו המערער. בית המשפט התרשם כי: "עדותו של מעוז (החתן) על כל חלקיה היתה עניינית וברורה ועוררה אמון, כך ביחס לתמונת המצב... וכך ביחס להעדפתו בידי הנאשם" (המערער).

העד העיד גם על כך שמספר ימים לאחר מכן ראה סימנים כחולים על ידיה של המתלוננת ותיעד אותם במצלמתו. בית המשפט קיבל את דבריו גם בנקודה זו. אכן לא היתה מחלוקת על כך שהתמונות הומצאו למשטרה, הגם שלא היה תיעוד מדויק באשר לדרך המצאתן. בית המשפט לא התעלם מכך. עדיין קיבל, כי התמונות צולמו בתאריך המוטבע עליהן, קרי: 5 ימים לאחר האירוע וראה בתמונות חלק בלתי נפרד מחומר הראיות. לא היתה מחלוקת על כך שהצילומים נמסרו להגנה לעיון ולצילום.

ד.מטעם ההגנה העיד העד ניל שרמן שהיה עם המערער בזמן האירוע במכונית. בית המשפט לא האמין לעד זה. גם הפעם אי האמון הוא מנומק. בית המשפט התרשם כי העד מנסה להשמיץ את המתלוננת ולהבאיש את ריחה. הוא כינה אותה בכינויים שונים פעמים רבות. את תפיסת המתלוננת בידיו של המערער תיאר העד כאירוע מינורי, "כמעט מעודן ורגיש" ואמר, כי הנאשם הזיז אותה בזהירות תוך שימוש בשפת אמו (אנגלית) carefully. בית המשפט מנה נימוקים נוספים לחוסר האמון בגרסתו של עד זה.