ע"פ 3338/13 סעד טחימר נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, ת"פ 11422-06-12 (כב' השופטת ד' סלע), אשר הרשיע את המערער על פי הודאתו בשלוש עבירות של שוד ונסיון לשוד בצוותא, לפי סעיפים 402(ב) ו-403 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בהתאמה; וכן מספר עבירות תעבורה, ובכללן עבירות של נהיגה ללא רשיון תקף לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ועבירה של אי-ציות לתמרור, לפי תקנה 22 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על המערער נגזרו שבע שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר מותנה לבל יעבור בתוך 3 שנים עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע; פסילה מקבלת רשיון במשך שנתיים; פסילה על תנאי ופיצויים בסך כולל של 33,000 ₪; חילוט הרכב אשר שימש לביצוע העבירות.

           על פי כתב האישום המתוקן שבו הודה, במהלך שנת 2012 המערער – יליד 1992 – ואדם נוסף תלשו שרשראות מעל צוואריהם של שלושה קשישים, וגנבו או ניסו לגנוב אותן. שלושת הקורבנות הם ילידי 1949, 1939 ו-1932. בשלושת המקרים נהג המערער ברכב ללא רשיון תקף או ביטוח, ולאחר שרשיונו נפסל. באחד המקרים אף נמלט משוטר שהיה במקום, תוך שהוא נוסע על המדרכה וחוצה צומת כאשר ברמזור דולק אור אדום. שניים מהמקרים התרחשו באותו היום, בהפרש של כשעה וחצי, ואילו המקרה השלישי התרחש בבוקר יום המחרת.

2.        המדינה טענה בבית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה בכל אחת מעבירות השוד נע, בנסיבות העניין, בין שלוש לשש שנות מאסר בפועל. מנגד טען הסנגור כי המתחם נע בין צו מבחן ל-30 חודשי מאסר. באשר לעונש בתוך המתחם, מנה הוא את הנסיבות המקלות בעניינו של המערער: גילו הצעיר, הודאתו במעשים המיוחסים לו, הצער והחרטה על המעשים שהביע, תוכנו החיובי של תסקיר שירות המבחן וביצוע המעשה עקב צורך כלכלי.

           בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות פגעו בערכים של שלמות הגוף, תחושת הביטחון ושלמות הקניין. צוין כי אין להקל בחומרת המעשים, אשר היו עלולים לגרום לחנק של המתלוננים או לנפילה ולהתדרדרות קשה בבריאות. בנסיבות העניין, ולאחר סקירת מדיניות הענישה הנהוגה, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה ההולם נע בין 6-3 שנים בגין כל אחת מעבירות השוד, בין 5-3 שנים בגין נסיון השוד ובין שנה אחת לשלוש שנות מאסר בגין עבירות התעבורה השונות בנסיבות שבהן בוצעו. על המערער נגזרו העונשים האמורים לעיל.

           בערעור שלפנינו טוען המערער את טענותיו בשני מישורים עיקריים. הראשון, מישור המתחמים שנקבעו. בקשר לכך נטען כי הללו חורגים מן המתחמים הנהוגים בפסיקה בנסיבות דומות. עוד נטען כי היה על בית משפט קמא לקבוע מתחם אחד לכל עבירות השוד, ובפרט עבור שתי העבירות הראשונות, אשר בוצעו בהפרש של כשעה וחצי זו מזו. השני, מישור העונש בתוך המתחם. לטענת הסנגור, לא ניתן משקל מספיק לסיכוייו של המערער להשתקם, בשים לב לכך ששירות המבחן התרשם שהוא לוקח אחריות על מעשיו ומביע חרטה כנה. יוער כי בדיון שלפנינו חזר בו הסנגור מן הערעור על גובה הפיצויים שנפסקו כנגד המערער. מנגד, טענה באת-כוח המדינה בדיון שנערך לפנינו כי המתחמים שנקבעו עולים בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת, וכי עונשו של המערער הולם את חומרת מעשיו.

3.        עבירות השוד בהן הורשע המערער כוללות ממד של פגיעה פיזית, אשר טומנת בחובה סיכון לפציעה חמורה עקב נפילת הקרבן. תלישת שרשרת בכוח מעל צווארו של אדם כרוכה גם בממד של השפלה. כאשר מדובר בשוד שרשראות, ממד זה של פגיעה עלול להתעצם אפילו יותר, כפי שקרה בנסיבות המקרה הנוכחי – בתליון השרשרת שנגנבה ממתלוננת 1 הייתה תמונת בנה שנהרג בתאונת דרכים, ובתליון השרשרת שנגנבה ממתלונן 3 הייתה תמונת אשתו. ממדים אלה של פגיעה מקבלים משנה תוקף לנוכח גיל הקרבנות שברר לעצמו המערער. נקל לשער את תחושת חוסר האונים, הבושה והפחד של הקרבנות, שחלקם אף הוכה במהלך ביצוע העבירות (ראו ע"פ 1864/11 דוידוב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (7.11.2012)). הסנגור משליך את עיקר יהבו על פסק הדין שניתן בע"פ 5535/12 אנגסום כאברי נ' מדינת ישראל (1.5.2013), שם נקבע מתחם ענישה נמוך יותר מזה שקבע בית המשפט המחוזי. אלא שעיון בפסק הדין מעלה שנסיבות המקרים שנדונו בו חמורות פחות מן הנידון דידן, מן הסיבות שנמנו לעיל – אופן ביצוע העבירה וזהות הקרבנות. עיון בפסיקה העוסקת בשוד קשישים, בנסיבות הדומות למקרה דנן, מעלה כי בית המשפט היה ער לחומרתן הרבה של נסיבות אלה. על נאשמים בשוד קשישים הושתו עונשים חמורים, הכוללים מספר שנות מאסר בפועל (ראו למשל ע"פ 9635/04 ויקטור שמעון אטל נ' מדינת ישראל(08.08.2005); ע"פ 8530/10 פרג' פרג' נ' מדינת ישראל (23.04.2012); ע"פ 2774/12 אלברט אבשלומוב נ' מדינת ישראל (19.3.2013)).

4.        ובכל זאת, עולה שאלת העונש הכולל הראוי בגין מסכת המעשים כולה. עקרון ההלימה, שהוא כותרתו של תיקון 113 לחוק העונשין, מחייב את בית המשפט להתאים את העונש למעשה הקונקרטי. מצד אחד, המחוקק שם לנגד עיניו את ההגנה על האוכלוסיה המבוגרת. ביחס אליה הועלה רף הענישה ובוצעו תיקוני חקיקה הקובעים חלק מעבירות האלימות כנגדה כעבירה נפרדת וחמורה יותר (ראו חוק העונשין (תיקון מספר 97), ס"ח התשס"ח מס' 2135 – סעיף 368ו לחוק). מעבר לפגיעה הקשה בקשיש שנשדד, שעלולה לערער את בטחונו האישי עד כדי צמצום חופש התנועה שלו – אין להשלים עם תופעה לפיה הקרבן בעבירה זו "נבחר" מחמת גילו. בענייננו, המערער טוען אמנם כי יש לראות את המקרה כ"אירוע אחד". ביסוד גישה זו, העובדה שהוא עבר את שלוש העבירות בפחות מיום, ומתוך כורח כלכלי אחד. אולם, כל קרבן מהווה עולם ומלואו. זעזוע יסודות עולם זה הוא נחלת כל נפגע בנפרד. עוד יש לציין כי למערער הרשעה קודמת בעבירות אלימות, שבגינה נדון ל-18 חודשי מאסר בפועל.

          מצד אחר, עיון בפסיקה הנזכרת למעלה, העוסקת במקרים דומים, מעלה כי תקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער אכן חורגת מן הנהוג במקרים בהם יש קרבן בודד או שני קרבנות (ראו גם ע"פ 1044/13 זידאן נ' מדינת ישראל (29.10.2013)). הדברים נכונים בפרט לנוכח הודאתו המידית של המערער, והעובדה שהנזק הפיזי שנגרם למתלוננים הוא קל יחסית. במהלך הדיון שלפנינו מסרה באת-כוח המדינה כי המערער אף שילם במלואם את סכומי הפיצויים שהושתו עליו, וגם לכך יש משקל. עיון בתסקיר המשלים שהוגש מעלה כי המערער – שהיה בן 20 שנים בעת ביצוע העבירות – שולב בבית הסוהר בשתי קבוצות טיפוליות, וכי הוא מביע חרטה על ביצוע המעשים. כן ממתין הוא לתחילתו של פרויקט שיקום אינטנסיבי נוסף. אכן, במקרה הנוכחי מדובר במספר קרבנות רב יותר. במקרים מן הסוג האחרון ניתן משקל בגזר הדין לכל אחד מן הקרבנות. ברם, גם אם מדובר במספר קרבנות אין לערוך את חישוב העונש באורח "אריתמטי" (ראו למשל ע"פ 49/13 ג'ינג'יחשוילי נ' מדינת ישראל (26.2.2014)).