ע"פ 3204-15 בוזגלו נ' מדינת ישראל ואח'

1. לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 16.4.2015, בתפ"ח 39977-07-13, שניתנה על-ידי כב' השופט ת' כתילי, סג"נ, בגדרה אושר לפרסם את דבר זיכויו של המערער מהאשמה שיוחסה לו, בנוסח מצומצם המסתכם בפסקה קצרה ביותר.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 21.7.2013, הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתו יוחסו לו עבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

           בתכלית הקיצור יאמר, כי בכתב האישום נטען כי ביום 23.7.2012, המערער אנס את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום וזאת ללא הסכמתה החופשית, וכן איים עליה לבל תתלונן על המעשים שנעשו בה, אם היא רוצה להישאר במקום עבודתה.

3. המערער כפר באשמות שיוחסו לו, ולפיכך התנהל משפט הוכחות שבמרכזו עמדה עדותה של המתלוננת. ביום 4.3.2015 ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת הכרעת דין במסגרתה זוכה המערער מכל אשמה. בפתח פרק "הדיון", סיכם בית משפט קמא את עמדתו באשר לעבירות שיוחסו למערער, במילים אלו:

"לאחר עיבוד של מכלול הראיות והעדויות בתיק, הגענו למסקנה כי המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה, וכי אין ליתן אמון בגרסתה של המתלוננת. גרסה זו, כפי שנראה להלן, היא גרסה בלתי סבירה, מתפתחת, בעיקר תוך תגובה לראיות ולעדויות שהוטחו בפני המתלוננת, וקיימים בה בקיעים לא מעטים. בנוסף לכך, עלה בליבנו החשש, המבוסס היטב בחומר הראיות, כי טענותיה של המתלוננת כלפי [המערער] מקורן ברצון לנקום בו על יחסו כלפיה, הן במישור האישי והן במסגרת יחסי העבודה. צירופם של אלה, קרי – הבקיעים בגרסה והחשש כי המניע לתלונה הוא רצונה של המתלוננת לנקום [במערער], מעלה ספק רב באשר לאמיתות התלונה. מן הצד השני, ראינו ליתן אמון מלא בגרסת [המערער], ועל כן מתחייב לדידנו זיכויו המוחלט" (פסקה 4 להכרעת הדין).

           ועוד נקבע בהכרעת הדין, כי "נפלו פגמים מהותיים באופן ניהול החקירה בתיק; כאשר לא נחקרו עדים רלוונטיים; ולעיתים לא נשאלו שאלות מתבקשות. זאת, באופן שיש בו לפגוע בחקר האמת ובהגנת [המערער]" (פסקה 6 להכרעת הדין).

4. ביתר פירוט, נקבע כי המתלוננת לא אמרה אמת, או למצער לא דייקה, באשר להתדרדרות שחלה, כביכול, במצבה הנפשי לאחר אירוע האונס הנטען, ובאשר לפנייתה לטיפול נפשי עקב האירוע (פסקה 89 להכרעת הדין). כמו כן, המתלוננת לא העידה אמת בכל הנוגע לטיפול תרופתי שקיבלה, ופנייתה לסדנה מסוימת, שכונתה "סדנת ההתקדשות" אינה קשורה "לטראומה מינית שהמתלוננת חוותה, לכאורה, אלא לקשייה במציאת זוגיות יציבה, וניסיונה של המתלוננת לטעון אחרת מחזק את התרשמותנו באשר לחוסר אמינותה" (פסקה 93). קביעה נוספת של בית משפט קמא נוגעת למניע להגשת התלונה, ונאמר, בהקשר זה, כי "מתקבלת תמונה מטרידה אשר יש בה ללמד על קשר אפשרי בין הגשת התלונה ליחסי העבודה, ועל רצונה של המתלוננת לנקום [במערער]" (פסקה 94). ועוד נקבע, כי "לא השתכנענו כי מדובר בתלונת אמת, ולדידנו את הרצון לנקום [המערער] ניתן להסביר במנותק מאירוע האונס הנטען... קיומו של מניע להפללת [המערער] ולנקמה בו מחזק את התרשמותנו, כי לטענותיה של המתלוננת בדבר אונס אין אחיזה במציאות" (פסקה 112). קביעה נוספת בהכרעת הדין שהיא, לטעמי, מטרידה ביותר, מופיעה בפסקה 121 להכרעת הדין: "פעולותיה של המתלוננת בסמוך לפני הגשת התלונה מעלות לטעמנו חשש לשיבוש הליכי חקירה ובידוי ראיות. מן הראוי היה לברר במהלך החקירה על שום מה נחפזה המתלוננת למסור גרסה מפורטת של תלונתה לחברותיה לעבודה".