ע"פ 3175/15 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן: 

1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צבן, והשופטים ר' כרמל ור' פרידמן-פלדמן) בתפ"ח 6433-07-14 מיום 25.3.2015, במסגרתו הושת על המערער עונש של 4.5 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת מין; ופיצוי בסך 10,000 ש"ח לכל מתלונן.

רקע והליכים

2. המערער הורשע, על יסוד הודאתו בהסדר טיעון, בביצוע עבירות של מעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14 (שתי עבירות), לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 350 בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון למעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14, לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 350, בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; הטרדה מינית, לפי סעיף 5(א) בנסיבות סעיף 3(א)(6)(א) לחוק מניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; וניסיון למעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, בחודש מרץ בשנת 2014 המערער יצר קשר דרך הפייסבוק עם שני קטינים שהיו באותה עת בני 12 ו-13 (להלן: המתלוננים). תחילה, המערער הציע למתלוננים שיקללו אותו דרך הודעות בפייסבוק בתמורה לסיגריות, והם נענו להצעתו. בהמשך לכך, המערער ביקש מהמתלוננים לשלוח לו תמונות של שרירי הבטן שלהם בתמורה לתשלום, ואחרי כן ביקש שישלחו לו תמונה של איבר מינם, גם כן תמורת תשלום, והם נענו לשתי הצעותיו. לאחר מכן, המערער ביקש מאחד המתלוננים לשפשף את איבר מינו, אך זה סירב. אחרי כן, המערער הציע למתלוננים למצוץ את איבר מינם בתמורה לסך של 400 ש"ח. בהמשך לדברים האמורים, המערער אסף את המתלוננים ברכבו והוביל אותם למקום מבודד, שם ביצע בהם מין אורלי. לאחר מספר ימים, המערער נפגש בשנית עם אחד המתלוננים, ביצע בו מין אורלי, ושילם לו בתמורה 400 ש"ח.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

3. ביום 25.3.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ועל מדיניות הענישה הנהוגה. באשר לערך החברתי שנפגע, נקבע כי מעשיו של המערער פגעו בערכים המוגנים של כבוד האדם, חירותו ופרטיותו, זכות האוטונומיה של האדם על גופו, ושמירה על גופו ונפשו של האדם. באשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התייחס לכך שהמערער ניצל את יחסי השכנות בינו לבין המתלוננים ואת היכרותו המוקדמת עם אחד מהם; ניצל את תמימותם וסקרנותם המינית; ופיתה אותם בעורמה ובשיטתיות. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי יש בפער הגילאים בין המערער למתלוננים; בעובדה שמדובר בריבוי עבירות; ובכך שהמעשים נעשו בנוכחות שני המתלוננים, כדי להוסיף נופך של חומרה.  באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבעבירות מין – ובייחוד בעבירות מין המבוצעות בקטינים – נהוגה מדיניות ענישה מחמירה. בהתחשב במכלול השיקולים, בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם בגין כל העבירות יחדיו על 4 עד 8 שנות מאסר בפועל.

4. על מנת לקבוע את העונש המתאים למערער, בית המשפט המחוזי בחן את נסיבותיו האישיות של המערער שאינן קשורות לביצוע העבירה, וביניהן נסיבות חייו הקשות; אישיותו הילדותית; העובדה שהמערער סובל ממקבץ הפרעות אישיות ומקשיים התפתחותיים; וחוות הדעת שהוגשו בעניינו על ידי קצינת המבחן ופסיכולוגים. בית המשפט המחוזי ייחס משקל לקולה לגילו של המערער; עברו הפלילי הנקי; הודאתו; נטילת האחריות על מעשיו; ולכך שהביא לחיסכון בזמן השיפוטי. מאידך, בית המשפט המחוזי הטעים כי אין להתעלם מהנזק המובנה של מעשיו למתלוננים, אם כי הוסיף שיש להעניק למערער הזדמנות לקבל טיפול ולשקם את חייו. על סמך מכלול השיקולים האמורים, בית המשפט המחוזי מצא כי יש לגזור את עונשו של המערער ברף התחתון של מתחם העונש שנקבע לעבירות, וגזר את עונשו כאמור בפסקה 1 לעיל. כן נקבע כי שירות בתי הסוהר ישלב את המערער בתוכנית שיקום טיפולית לעברייני מין.

טענות הצדדים

5. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה ומבקש מבית משפט זה להקל בעונשו. בערעורו, המערער עומד על כך שלא נעשה כל שימוש בכוח כלפי הקטינים, כי הוא לא עשה דבר כדי לכפות את עצמו עליהם, וכי והוא אף שילם להם בתמורה למעשים. כן מציין המערער כי הוא זה שביקש מהמתלוננים לבצע בו מעשה סדום, וכי במעשיו רצה לבזות את עצמו ולא לפגוע בהם. זאת ועוד, לשיטת המערער, משלא הוגשה כל ראיה לגבי מצבם של הקטינים ומידת הפגיעה בהם, ניתן להניח כי לא נגרם להם נזק משמעותי. עוד מדגיש המערער כי מצבו הנפשי גרם לו לראות בעצמו ילד ולא מבוגר, וכי יש לתת לכך את הדעת עת שופטים את מעשיו. לאור זאת, המערער סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא גזר עליו עונש בתחתית מתחם הענישה – בייחוד כאשר היתה זו גם המלצת המשיבה. כמו כן, לטענת המערער הטווח המהווה את תחתית המתחם נע בין שנה לשנה וחצי, ולא 4.5 שנים. לחיזוק עמדתו, הפנה המערער לפסיקה בה, בנסיבות דומות, גזר בית משפט זה עונשים קלים מהעונש שהוטל עליו. המערער הוסיף כי לדידו בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לשיקולים לקולה אותם מנה בהחלטתו. לבסוף, המערער מלין נגד סכום הפיצוי שהוטל עליו לשלם, וטוען כי בהעדר הוכחות לנזקיהם של המתלוננים, היה מקום להקל בפסיקת הפיצויים כמו גם לעכב את תשלומם עד שהמתלוננים יגיעו לגיל 18.

6. המשיבה, מנגד, טוענת כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, בית המשפט המחוזי התחשב בכלל השיקולים הרלבנטיים עת קבע את מתחם העונש על כל עבירה, כאשר לבסוף גזר על המערער עונש כולל בצד הנמוך של המתחמים. לעמדתה, העונש שנגזר על המערער לא חורג ממדיניות הענישה הנוהגת ואין מקום להתערב בו. עוד גורסת המשיבה כי הנזק שנגרם לקטינים מובן מאליו נוכח המעשים המתוארים, וכי בנסיבות המקרה ישנה חשיבות משמעותית לאלמנט ההרתעה הטמון בגזר הדין. לעניין הפיצויים, המשיבה מדגישה כי המתלוננים לא צורפו כצד לערעור ולפיכך, על פי פסיקת בית משפט זה, אין להישמע לטענותיו של המערער בנושא.