זירדיקר נ' מדינת ישראל

השופט יואל עדן:

1.המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של תגרה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, לצד זיכויו מהעבירות אשר יוחסו לו במקור בכתב האישום, חבלה חמורה ואיומים.

ערעור זה הינו על הרשעתו של המערער בעבירת תגרה.

כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי כתב האישום המערער והמתלונן מתגוררים בשכנות באותו בניין, המתלונן קרא מחלון ביתו לילדים ששיחקו כדורגל סמוך לבניין לשחק במקום אחר, המערער ענה למתלונן כי הילדים לא ישחקו במקום אחר. בסמוך לכך, ירד המתלונן מביתו לעבר המערער, אשר תקפו בכך שחבט בו מכת אגרוף לפניו, וכתוצאה מכך נפל המתלונן על פניו ונגרמה לו חבלה של ממש בדמות שבר בלסת.

במענה לכתב האישום טען המערער כי המתלונן הוא שתקף ראשון את המערער, וכי המערער הגן על עצמו בכך שהדפו, וטען כי כל שעשה היה כדי להגן על עצמו.

2.לאחר שמיעת הראיות, ובכלל זה עדויות המערער והמתלונן, קבע בית המשפט במסגרת הכרעת הדין כי המערער אינו חוסה תחת הסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית.

נקבע כי יש לקבל את גרסת המערער לפיה המתלונן הוא אשר היכה ראשון את המערער, ולאחר שהמערער הוכה ע"י המתלונן, נפלו משקפי הראייה שלו ארצה, ואז היכה המערער בפניו של המתלונן במכת אגרוף, אסף את משקפיו ועלה לדירתו. בית המשפט הוסיף כי ייתכן ולאחר המכה שספג, לא נותר המערער עומד יציב, וייתכן שאף מעד והתרומם מיד, ואולם, את האגרוף בפניו של המתלונן נתן המערער בשעה שעמד מולו במלוא קומתו.

בית המשפט קבע כי עדותו של המתלונן לא היתה מהימנה, ומסקנתו כי המתלונן היה הראשון לתקוף את המערער, אינה נשענת על ספק בלבד, אלא כי בית המשפט מצא "להעדיף באופן מובהק את עדותו של הנאשם על פני עדויותיהם של המתלונן, של בנו ושל פפיסמדוב".

מנגד, הצביע בית המשפט גם על סתירות מסוימות בגרסת המערער, והוסיף כי המערער אמר דברים מסוימים בניסיון לצמצם מחלקו באירוע.