ע"פ 3012/15יוסף אבולעפיה ואח' נ' מדינת ישראל

           לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופטת סקפה-שפירא) מיום 26.4.2015 שלא לפסול עצמו מלדון ב-ה"ת 48734-03-15.

1. המערער 1- יוסף אבולעפיה (להלן: המערער), הוא בעליה של המערערת 2 - חברת צוקים למצבות ופיתוח בע"מ (להלן: החברה). ביום 16.2.2015 נעצר המערער בחשד לביצוע עבירות הלבנת הון, קבלת דבר במרמה, זיוף והשגת גבול – כולן במסגרת עיסוקו כקבלן מצבות בהר המנוחות בירושלים (להלן: הר המנוחות). לאחר שלושה ימים שוחרר המערער למעצר בית וכמה ימים לאחר מכן שוחרר בתנאים מגבילים, ביניהם איסור להגיע למשרדו בהר המנוחות. ביום 18.3.2015 הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט כי ייאסר על המערער להגיע להר המנוחות כולו. הבקשה אושרה על ידי השופטת סקפה-שפירא (מ"י 3089-03-15 מדינת ישראל נ' אבולעפיה (23.3.2015) (להלן: החלטת ההרחקה)). בשולי החלטתה ציינה השופטת כי:

"כשלעצמי סברתי כי היקף החשדות המיוחסים ל[מערער] וחומר הראיות המבסס אותה יש בהם כדי להצדיק מניעה מוחלטת של ה[מערער] מלהמשיך ולעסוק בענייני קבורה בשלב זה וזאת בשל היבטים של 'מסוכנות', דא עקא שהמבקשת לא התייחסה לעניין זה ומכך לא אקבע מסמרות בעניין". 

להשלמת התמונה אציין כי ערר על החלטת ההרחקה התקבל באופן חלקי על ידי בית המשפט המחוזי כך שנקבע כי ייאסר על המערער להגיע למקום עבודתו בהר המנוחות אך כי לא תימנע גישתו לכל נקודה אחרת בהר (עמ"י 49206-03-15 אבולעפיה נ' מדינת ישראל (26.3.2015)).

2. ביום 30.3.2015 הגישה המשיבה בקשה להגביל את עיסוקו של המערער במסגרת החברה ולהרחיקו לחלוטין מהר המנוחות (להלן: בקשת הגבלת העיסוק). גם בקשה זו הובאה לפתחה של השופטת סקפה-שפירא. בפתח הדיון בבקשה ביקש בא-כוח המערער כי השופטת תפסול עצמה מלדון בעניינו שכן לטעמו התבטאותה בהחלטת ההרחקה הצביעה על כך שגיבשה דעה קדומה בנוגע למערער. השופטת נענתה לבקשה והעבירה את הדיון בבקשת הגבלת העיסוק לשופטת אחרת, בציינה כי -

"אינני סבורה כי הנסיבות אשר תוארו מקימות עילת פסלות [...] הדברים שנאמרו בהחלטתי [החלטת ההרחקה – מ.נ.] נאמרו בצורה מסוייגת ומבלי לקבוע מסמרות. חרף האמור ועל מנת למנוע תחושת חוסר נוחות מה[מערער] ובשל כך שישנה אפשרות להעביר את הדיון בבקשה עוד היום לשופטת מעצרים אחרת, הבקשה תידון לפני כב' השופטת קסלסי" (מ"י 38395-02-15 מדינת ישראל נ' יצחקי (30.3.2015)).

3. במקביל להליכים הנזכרים, הגישו המערערים, יחד עם בני משפחתו של המערער, בקשה להחזרת שורה של תפוסים שנלקחו על ידי המשיבה במהלך חקירת המשטרה, ובהם חשבונות בנק, טלפונים, רכב מסחרי ומסמכי הנהלת חשבונות (להלן: בקשת החזרת התפוסים). ביום 26.4.2015 התקיים דיון בבקשה, גם הוא בפני השופטת סקפה-שפירא. בפתח הדיון ביקשו המערערים כי השופטת תפסול עצמה מלדון גם בעניין זה. טענתם העיקרית הייתה שהתבטאותה של השופטת בהחלטת ההרחקה מהווה הבעת עמדה ברורה בנוגע לצורך להגביל את עיסוקו של המערער. לשיטת המערערים להבעת עמדה זו יש נפקות להליך החזרת התפוסים שכן לפחות חלקם משמשים את המערער בעיסוקיו. לאור זאת נטען כי קיים חשש למשוא פנים של השופטת בבואה להכריע בבקשת החזרת התפוסים. עוד ציינו המערערים כי העובדה שהשופטת פסלה עצמה מלדון בבקשת הגבלת העיסוק מחזקת את המסקנה כי עליה לפסול עצמה מלדון גם בבקשת החזרת התפוסים.

4. בקשת הפסלות נדחתה על ידי השופטת. בהחלטתה הסבירה השופטת כי דבריה בהחלטת ההרחקה היו בגדר התייחסות עניינית לחומר הראיות כפי שהוצג לה ולא כוונו כהתייחסות אישית למערער המצביעה על דעה קדומה בעניינו. עוד הוטעם כי השופטת פסלה עצמה מלדון בבקשת הגבלת העיסוק לפנים משורת הדין ומבלי שקמה עילת פסלות, זאת כדי למנוע תחושה סובייקטיבית של המערער כי נגרם לו עיוות דין לאור הערתה בהחלטת ההרחקה. מאחר שלשיטת השופטת הליך החזרת התפוסים אינו קשור באופן ישיר להליך קביעת תנאי שחרור מגבילים כגון הגבלת עיסוק, לא ראתה מקום לפעול באופן דומה ולפסול עצמה גם במקרה זה.

5. בערעורם חזרו המערערים על טענותיהם כפי שהוצגו בבקשת הפסלות המקורית. במיוחד הדגישו את הקשר הישיר הקיים לשיטתם בין הדיון בבקשת הגבלת העיסוק, בו כאמור פסלה עצמה השופטת סקפה-שפירא, לבין הדיון בבקשת החזרת התפוסים. זאת בהתחשב בכך שהבקשה להחזרת התפוסים מבוססת על אותן ראיות, מעורבות בה אותן נפשות והצלחתה קשורה ישירות ליכולתו של המערער להמשיך בעיסוקו.