ע"פ 2888/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה

 השופט נ' סולברג:

           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' כהן) מיום 8.3.2016 בתה"ג 29595-09-15, במסגרתה הוכרז המערער בר-הסגרה לארצות-הברית, לצורך העמדתו לדין.

רקע

1. ביום 28.10.2014 הוגש נגד המערער (להלן: ד') כתב אישום בבית המשפט העליון של מדינת וושינגטון, המייחס לו עבירת אינוס קטין בדרגה ראשונה, לפי סעיף 9A.44.073 לקודקס החוקים של מדינת וושינגטון, וכן עבירת התעללות מינית בקטין בדרגה ראשונה, לפי סעיף 9A.44.083 לקודקס החוקים של מדינת וושינגטון. ביום 9.6.2015 הגישה ממשלת ארצות-הברית לישראל בקשה להסגיר לידיה את ד', תושב ישראל המחזיק באזרחות ישראלית (החל מיום 10.11.2011), לשם העמדתו לדין בארצות-הברית.  ביום 18.8.2015 הורתה שרת המשפטים ליועץ המשפטי לממשלה על הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, כדי להכריז על ד' בר-הסגרה לפי סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), וזו הוגשה ביום 10.9.2015 (להלן: העתירה).

2. על-פי העובדות שפורטו בעתירה, הואשם ד' בביצוע שתי עבירות מין בְּבִתוֹ בשני אירועים שונים. האירוע הראשון ארע בין התאריכים 20.3.2005-21.3.2004, בהיות המתלוננת כבת שבע. נטען, כי במהלך ביקורה של המתלוננת בבית הוריו, לקח אותה ד' לטיול דיג. במהלך הטיול, הורה לה ד' לעצום את עיניה והשכיב אותה על שמיכה שפרש על גבי הקרקע. לאחר מכן, הפשיל ד' את בגדיה של בתו ונגע באצבעותיו באיבר מינה. בשלב מסוים, החל להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אך הפסיק לאחר שצעקה מחמת כאב. כתוצאה ממעשיו של ד', דיממה בתו באיבר מינה. האירוע השני ארע בין התאריכים 20.3.2008-21.3.2004, בבית אימו של ד'. ד' אמר לבתו כי "ילמד אותה משהו שיגרום לה להרגיש טוב", והורה לה לפשוט את בגדיה. מיד לאחר מכן, החל ד' לעסות את איבר מינה באמצעות אצבעותיו, וביקש ממנה לחזור על הדברים ולעשותם בעצמה. בתו (להלן: המתלוננת) עשתה כדבריו, אך אמרה כי אינה נהנית מכך.

החלטת בית המשפט המחוזי

3. בהחלטה מיום 8.3.2016 עמד בית המשפט המחוזי על המחלוקת בין הצדדים, אשר התמקדה בשאלת קיומה של תשתית ראייתית להצדקת הסגרתו של ד', על-פי תנאי הסף הקבוע בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה. במסגרת ההחלטה, בחן בית המשפט המחוזי את מסכת הראיות שבתיק – (א) גרסאות המתלוננת לאירועים; (ב) הודעה קולית שמסרה סבתהּ של המתלוננת, אמו של ד'; (ג) ותמלילי שיחות טלפון של המתלוננת עם ד', וראה לקבוע כי הראיות התומכות בבקשת ההסגרה קושרות את ד' במידה הנדרשת לביצוע המעשים המיוחסים לו, וממלאות אחר דרישת חוק ההסגרה לאחיזה לאישום. על כן, ובהתקיים יתר התנאים הקבועים בחוק ההסגרה לשם הסגרתו של אדם, הכריז בית המשפט המחוזי על ד' בר-הסגרה לארצות הברית. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

4. בא-כוחו של ד' משיג על קיומן של ראיות מספיקות לחובתו. נטען, כי ישנו כרסום ממשי בחומר הראיות, אשר ממנו התעלם בית המשפט המחוזי, ויש בו כדי להצביע על העדרה של תשתית ראייתית ברף הנדרש. על-פי הטענה, מסרה המתלוננת גרסאות סותרות לגורמים שונים שלפניהם גוללה את מסכת האירועים שבבסיס האישום: לאחד מידידיה סיפרה כי נאנסה על-ידי ד' מגיל 7 עד גיל 13 בתדירות של פעם בשבועיים; בשאלונים שמילאה בבית ספרה במסגרת הליך טיפולי שעברה, כתבה כי מעולם לא עברה התעללות מינית; בתשאול שערך לה שוטר במסגרת ההליך הטיפולי, מסרה כי עברה התעללות מינית על-ידי אביה, ותיארה תיאור דומה לעובדות האישום הראשון. גרסה נוספת, גרסתה האחרונה של המתלוננת, נמסרה לחוקר משטרה במרכז להגנת הילד ועל-פיה יִחסה המתלוננת לד' 2 מעשי התעללות, כאשר האחרון שבהם בוצע לכל המאוחר ביום 21.3.2008. לשיטת בא-כוחו של ד', פערים כה מהותיים בין הגרסאות השונות, מצביעים על "משענת קנה רצוץ" ראייתית אשר עליה נסמכת בקשת ההסגרה.

5. בא-כוחו של ד' הוסיף וטען גם נגד יתר הראיות שבתיק. לשיטתו, ההודעה הקולית שמסרה סבתהּ של המתלוננת, דווקא מחלישה את גרסת התביעה, שכן היא שוללת את האפשרות לפיה המתלוננת דיממה מאיבר מינה לאחר האירוע באגם, כפי שטענה. בעניין תכתובי שיחות הטלפון בין המתלוננת לבין ד', שלגביהן נקבע כי ד' אינו שולל את התרחשות האירועים ואף מביע צער על הנזקים שנגרמו למתלוננת בגינן, נטען כי אין לייחס לשיחות אלה חשיבות יתירה, שכן אלה "הוצאו מהקשרם ונאמרו בשיחת טלפון לאחר שזמן רב לא שוחח עם בתו ולאחר יום עבודה של 14 שעות". לבסוף, נטען כי לפני בית המשפט המחוזי הוצגה תמונה חלקית של מסכת הראיות. נטען כי אין זכר לעדות ו/או הודעת אימו של ד' לפני הרשויות, וכי החקירה נעשתה ברשלנות בכך שאחות המתלוננת, ששהתה עימה במהלך אחד מהביקורים בבית הסבתא, במהלכו ביצע לכאורה ד' את אחת העבירות נשוא כתב האישום, כלל לא נחקרה.