ע"פ 2810-09-14 רוני גורסקי חברת עורכי דין (אילת) ואח' נ' מדינת ישראל

המערער מס' 2 בתיק שבפנינו הוא עו"ד.

המערער שימש כמנהל פעיל בחברה שהיתה נאשמת מס' 1 בתיק. עפ"י האמור בכתב האישום המערער והחברה שבראשה עמד לא דיווחו במועד למס הכנסה, לאורך 9 שנים ארוכות. כתב האישום מייחס למערערת 8 עבירות על סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש, התשכ"ט-1961), למערער יוחסו 11 עבירות כשהעבירות הנוספות מתייחסות לשלושה דוחות אישיים של המערער שאף הם לא הוגשו.

בבית משפט קמא הודה המערער והצדדים הגיעו להסדר טיעון, שמכוחו עתרה המדינה לענישה שלא תכלול רכיב של מאסר בפועל, לא מאחורי סורג ובריח ואף לא בדרך של עבודות שירות. במאמר מוסגר נציין כי בפנינו טענה התביעה כי אין מדובר בהסדר טיעון פשוטו כמשמעו אלא במעין אמירה של התביעה כי תסכים במקרה זה לוותר על מאסר בפועל אם יוסר המחדל.

בימ"ש קמא התייחס למוסכם בין הצדדים כאל הסדר טיעון וכך נראה זאת גם אנו.

בית המשפט הטיל על המערער, בסופו של יום, את העונשים הבאים:

על המערערת, החברה, קנס בסך 29,200 ₪.

על המערער מאסר על תנאי של שנה אחת, אשר יופעל אם בתקופה של 3 שנים מיום מתן גזר הדין יעבור המערער עבירת מס מסוג עוון או פשע.

כמו כן הוטל על המערער קנס בסך 206,750 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.

ביהמ"ש קבע הסדר פריסה של הקנס וקבע גם את הסנקציה של אי עמידה באחד התשלומים.

על גזר הדין הערעור בפנינו.

הסנגור מלין הן על אופיו של המאסר על תנאי, דהיינו העבירות שאמורות להפעיל אותו, כאשר לשיטתו מן הראוי היה להטיל מאסר על תנאי אך ורק בגין העבירה שבה הורשע המערער.

הטיעון המרכזי שלו הוקדש למעשה כל הדיון בפנינו עניינו גובה הקנס. ב"כ המערער טוען כי בימ"ש קמא החמיר עם המערער מעל ומעבר וזאת לפי כל אמת מידה שבה ייבחן הקנס שהוטל עליו.

ביתר פירוט מעלה הסנגור את הטענות הבאות: