ע"פ 28090-02-15 מדינת ישראל נ' אדרי

פתח דבר 

1.לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום ברמלה, מיום 28/12/14 בת.פ. 42828-04-12, לפיה זוכה המשיב מעבירה של החזקת סכין מאחר שנפגעה זכותו להליך הוגן.

2.כנגד המשיב הוגש כתב האישום אשר ייחס לו החזקת סכין כאשר ביום 22/05/11 בשעה 20:00 בקירוב, החזיק סכין בכיס מכנסיו הימני ברחוב יחזקאל בעיר רמלה.

3.בהכרעת דינו קבע בית משפט קמא כי בעקבות העובדה שהשוטרים הבחינו במשיב יוצא מאזור שהיה בתצפית, ולפי שישנן ידיעות כי מדובר בתחנת סמים, התעורר חשד סביר לביצוע עבירת סמים על ידו, אשר הצדיק עריכת חיפוש ללא צו על גופו. המשיב עוכב ובחיפוש שנערך על גופו נתפסה סכין. המשיב נשאל על ידי השוטרים לסיבת נשיאת הסכין על גופו ובנקודה זו התעוררה מחלוקת בין הצדדים: בעוד שעל פי גרסת השוטרים טען המשיב כי הוא מחזיק בסכין לצורך הגנה עצמית, טען המשיב כי תשובתו הייתה שהוא מחזיק בה לצורכי עבודתו כמתקין תריסים. בית משפט קמא דחה את גרסתו של המשיב, אימץ את עדויותיהם של השוטרים וקבע כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח במאזן הסתברויות כי החזיק בסכין למטרה כשרה.

4.בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי עיכובו ותשאולו של המשיב במקום האירוע היו שלא כדין.

ביחס לעיכובו של המשיב עובר לעריכת החיפוש על גופו, קבע בית משפט קמא כי העיכוב בוצע שלא על פי הנוהל הקבוע בחוק, שכן השוטרים לא הודיעו למשיב כי הוא מעוכב או עצור ולא הסבירו לו את הסיבה לעיכובו. בכך, פעלו השוטרים בניגוד להוראת סעיף 72 בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, אשר מפנה לסעיף 24 בחוק, בשינויים המחויבים, וכמו כן פעלו בניגוד להוראת סעיף 5א בפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971.

אשר לתשאולו של המשיב, קבע בית משפט קמא כי המשיב לא הוזהר כנדרש על ידי השוטרים שדבריו יכולים לשמש ראיה נגדו. הימנעות השוטרים מאזהרתו של המשיב פגעה בזכויותיו, בין היתר נפגעה זכותו לשתוק בחקירה וכן לא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד.

5.משהגיע למסקנה כי עיכובו של המשיב ותשאולו בשטח נעשו שלא כדין קבע בית משפט קמא כי זכותו של המשיב להליך הוגן נפגעה.

בבחינת מכלול האירועים סבר בית משפט קמא כי הנזק שיגרם לציבור כתוצאה מאי מיצוי הדין עם נאשם שהחזיק סכין ולא עלה בידיו להראות כי החזיק אותה למטרה כשרה, נמוך בהשוואה לתועלת האפשרית שיש בשמירה על הנהלים בעת עיכוב ותחקור ובהקפדת המשטרה על ביצוע פעולות אלה כנדרש על פי חוק.

לאור האמור הורה בית משפט קמא על "פסילת הראיה" ועל זיכויו של המשיב מהעבירה שיוחסה לו, בקבעו את הדברים הבאים:

"לאור האמור, והגם שלא מהטעם שהחיפוש לא היה חוקי, ומהטעם שנפגעה זכותו של הנאשם להליך הוגן, מצאתי לפסול הראיה, ואני מורה על זיכוי הנאשם מהעבירה, הגם שאיני מאמינה לדבריו" (עמ' 106 ש' 2-4 בהכרעת הדין).

תמצית טיעוני המערערת

6.בית משפט קמא שגה כשהורה על זיכויו של המשיב, על אף שעמדה לפניו תשתית ראייתית מספקת, כנדרש בפלילים, להרשעתו בעבירה שיוחסה לו:

בהכרעת דינו קבע בית משפט קמא כי החיפוש על גופו של המשיב במקום האירוע נעשה כדין ובמהלך חיפוש זה אותרה ראיה חפצית – סכין, בכיס מכנסיו של המשיב. במהלך חקירתו של המשיב במשטרה, אשר גם לגביה נקבע כי היא נערכה כדין, הודה המשיב במיוחס לו בכך שאישר שהסכין שייכת לו וחזר על גרסתו לפיה הוא מחזיק בסכין להגנה עצמית. לדידה של המערערת די בצירופן של הראיה החפצית והודעתו השנייה של המשיב כדי לבסס את הרשעתו.

7.בית משפט קמא שגה כאשר הרחיב את ההלכות המחייבות בעניין פסילת ראיות כפי שנקבעו בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (04/05/06), (להלן: "פס"ד יששכרוב"), וברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד בן חיים"), וכאשר קבע כי משנפל פגם בעיכובו של המשיב, די בכך כדי להביא לפסילת כל ראיה שהושגה בקשר עם העבירה בה נחשד המשיב, ואין בתקינות ההליכים שננקטו כלפי המשיב לאחר עיכובו כדי לרפא פגם זה או להכשיר ראיות נוספות, אף אם מקורן עצמאי וחיצוני לאותו עיכוב ואף אם הושגו כדין.

8.בפס"ד יששכרוב נקבע כי אף אם בהשגת ראייה מסוימת הייתה כרוכה אי חוקיות כזו או אחרת, אין הדבר כשלעצמו מביא בהכרח לפסילת הראייה שהושגה שלא כדין. בפס"ד בן חיים חזר בית המשפט העליון על הקביעה האמורה והדגיש כי כאשר מדובר בראיות חפציות, שהן בעלות קיום עצמאי ונפרד מאי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגתן, לרוב לא יהיה באי החוקיות כדי לפגוע באמינותן של אותן ראיות.

9.בהתאם להלכות אלה, גם אם נפלה אי חוקיות כזו או אחרת בעיכובו של המשיב במקום האירוע, וגם אם יש מקום לפסול את התשאול, יש באי החוקיות כדי להביא, לכל היותר, לפסילת הודאת המשיב בשטח. חרף האמור, אין באי החוקיות כדי להביא לפסילתן של יתר הראיות שנצברו לחובת המשיב ואשר מקימות תשתית ראייתית מספקת להרשעתו בדין.