ע"פ 273/14 מדינת ישראל נ' טאהא פארס

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור מטעם המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בת"פ 9967-02-11; 41598-03-11 (כב' השופטת ט' חיימוביץ). בית המשפט הרשיע את משיב 3, בין היתר, בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין התשל"ז-1977. בגזר הדין הושתו עליו, כעונש עיקרי, 7 שנות מאסר בפועל. לעומת זאת, משיבים 1, 2, 4, 5 ו-6 זוכו מעבירה זו והורשעו, בין השאר, בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 335 ו-333(א)(1) לחוק העונשין. על משיב 1 נגזרו 45 חודשי מאסר בפועל והפעלת חודש מאסר מותנה במצטבר; על משיב 2 נגזרו 40 חודשי מאסר בפועל בצירוף שלושה חודשי מאסר מותנה שהופעלו במצטבר; על משיב 4 נגזרו 40 חודשי מאסר בפועל בצירוף הפעלת 15 חודשי מאסר מותנה במצטבר; על משיב 5 נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל; ועל משיב 6 נגזרו 36 חודשי מאסר בפועל. בנוסף לכך נגזרו על כל אחד מן המשיבים 12 חודשי מאסר מותנה, לבל יעברו עבירת אלימות במשך 3 שנים, ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪, מלבד משיב 3 שנדרש לשלם פיצוי בסך של 50,000 ₪. המדינה מערערת על הכרעת הדין בעניינם של משיבים 1, 2, 4, 5 ו-6 ועל גזר הדין בעניינם של המשיבים כולם.

           עיקרו של הערעור על הכרעת הדין מופנה כלפי קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה לא הוכחה כוונתם המחמירה של משיבים 1, 2, 4, 5 ו-6 לגרום למתלונן או לאחרים חבלה חמורה. זאת, על פי הממצא שמשיבים אלה אינם בגדר "מבצעים בצוותא" עם משיב 3, בכל הקשור לשימוש שעשה בגרזן במהלך ביצוע עבירות האלימות. מכאן זיכּויָם מעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין.

רקע והליכים קודמים

2.        כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם מספר אישומים. הערעור הוא על הכרעת הדין בעניין האישום השני. ברקע אישום זה מצויה מריבה אשר פרצה בין שני קטינים, בראשית שנת 2011. האחד הוא בנו של משיב 6 ואחיהם הצעיר של משיבים 5-3, והאחר הוא המתלונן – קטין כבן 15 שנים. על פי המתואר בכתב האישום והאמור בהכרעת הדין, בעקבות המריבה הציע מכר משותף של משפחת המתלונן ושל חלק מן המשיבים (להלן: המכר) לערוך "סולחה" בין הצדדים. המכר הגיע יחד עם המתלונן ואביו (להלן: האב) לרחוב בו מתגוררים משיבים 2-1, שם חברו אליהם שני אחיו של המתלונן – האח איוב והאח מוחמד – ושני חברים (להלן: החברים).

           במקום המתינו להם המשיבים ואנשים נוספים, שזהותם אינה ידועה, כאשר בידיהם מצוי נשק קר – סכין, אלות ומקלות. בעוד שמשפחת המתלונן הגיע בכוונה כנה להשלמה בין הצדדים וללא כלי נשק, פני המשיבים היו לאלימות. ניסיונותיו של המכר להרגיע את האווירה לא צלחו. בשלב מסוים החל משיב 6 לקלל את האב ואת האחרים, תוך שהוא מאיים כי המשיבים "יקשרו אותם לבהמות" ויהרגו אותם. בהמשך סטר משיב 6 לאב ודחף אותו באמצעות מקל ההליכה שבידו. מיד לאחר פעולה זו החלה התנפלות אלימה של משיבים 5-1 על משפחת המתלונן והחברים. הפעולות המדויקות שביצע כל אחד מן המשיבים חשובות להמשך הדיון, ועל כן נפרט בהרחבה את הממצאים שקבע בית המשפט קמא לאחר דיוני ההוכחות:

           משיב 1 תקף את האח איוב באגרופים, הפילו על הארץ, דקר אותו בידו בסכין וכן ניסה להטיח בראשו אבן "משתלבת" (אשר נהוג לכנותה "אקרשטיין"). בנוסף לכך, ניסה לדקור את האב ואת האח מוחמד באמצעות סכין. לבסוף, היכה את המתלונן בראשו ובגופו, לאחר שהאחרון קיבל מכת גרזן בראשו והיה שרוע מדמם על הארץ; משיב 2 היכה את האב בראשו באמצעות אלה, ביחד עם משיב 5, בעוד יתר המשיבים בועטים בו; משיב 3 הוציא גרזן מתא המטען של רכבו מיד כשהחלה ההתנפלות האלימה, והכה באמצעותו בברכו של האח מוחמד. כן היכה את אחד החברים מתחת לעינו באמצעות קת הגרזן. לבסוף הכה את המתלונן בראשו באמצעות להב הגרזן; משיב 4 אחז מקל והכה את האח איוב בכל חלקי גופו. בנוסף, היכה את המתלונן בראשו ובגופו באמצעות אלה, לאחר שהאחרון קיבל מכת גרזן בראשו והיה שרוע מדמם על הארץ. משיב 5 הכה את האח איוב ואת האב באמצעות אלה, וכמשיב 1 ומשיב 4 לפניו – היכה את המתלונן לאחר שהאחרון הוכה בראשו בגרזן; משיב 6 לא השתתף בהתנפלות האלימה עצמה, אך נקבע כי ביצע את התקיפה בצוותא, בגין חלקו האקטיבי בתכנונה ובעידודה.

           להשלמת התמונה יצוין כי משיב 1 הורשע גם בתקיפה בנסיבות מחמירות, בגין חלקו במריבה אשר הציתה את הסכסוך, ובהחזקת סכין, לפי סעיפים 379 ו-186(א) לחוק העונשין, בהתאמה; משיב 2 הורשע אף בהדחה בחקירה לפי סעיף 245 (א) לחוק העונשין, עקב ניסיונו לשכנע ידידה לטעון כי שהה בחברתה בעת ביצוע האירועים בהם הורשע. כל המשיבים הורשעו בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. כאמור, המשיבים הורשעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, מלבד משיב 3, שהורשע בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה.