ע"פ 26465-07-16 ואח'

השופט יואל עדן

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום אשר ייחס לו באישום הראשון ביצוע עבירת אי נקיטת צעדי זהירות בחיה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, ובאישום השני ביצוע העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

המערער זוכה מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, לאחר שנוהלו הוכחות, בעקבות כך הגיש בקשה לחיוב המאשימה ו/או המתלוננת בתשלום הוצאות ופיצויים לפי סעיפים 80(א) ו- 81(א) לחוק העונשין. בהחלטה מיום 7.7.16 נדחתה בקשתו וזהו ערעורו על החלטה זו.

2.בהחלטתו התייחס בית משפט קמא לטענות המערער ולשתי העילות הקבועות בסעיף 80(א) לחוק העונשין, וקבע ביחס לעילה הראשונה בדבר העדר יסוד לאשמה, כי באישום הראשון היה בחומר הראיות אשר הונח בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום, כדי להקים יסוד סביר להנחה בדבר סיכוי סביר להוכחת האשם, ואין מדובר במצב שאינו סביר או מצב קיצוני של אי סבירות. וביחס לאישום השני, כי הזיכוי נשען על ניתוח תוכנו של מכתב אותו שלח למתלוננת, אשר לא הייתה מחלוקת בדבר שליחתו, ואין מקום לבוא בטרוניה למאשימה על העמדתו לדין, שכן אין מחלוקת שהדברים במכתב הינם כאלו אשר בנסיבות מסוימות עלולים לעלות כדי העלבת עובד ציבור.

ביחס לעילה השנייה לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נקבע בעניין נסיבות ההליך המשפטי כי המערער לא הצליח להצביע על מחדלים רלבנטיים אשר הביאו לאישום מיותר במקרה זה, ביחס לטיב זיכויו של המערער נקבע כי זהו זיכוי מחמת הספק וככזה יש בו כדי להמעיט את זכאות המבקש לפיצוי, וביחס לנסיבות האינדיבידואליות של המבקש נדחתה טענתו לפיה אלמלא הואשם כי כלבו נשך את המתלוננת, לא היה האישום השני בא לעולם, שכן המערער הוא האחראי הבלעדי למעשיו, ועוד בהקשר זה הליכים אחרים שנכפו על המערער בקשר עם האישום השני, אינם חופפים להליך הפלילי.

אשר לעתירת המערער להטלת הוצאות ההגנה על המתלוננת, נקבע כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 81(א) לחוק העונשין, והגם שבפסק הדין נקבע כי עדות המתלוננת מעוררת ספק בדבר זהות הכלב באישום הראשון, לא נקבע כי תלונתה שקרית, ואין קביעה כי התלונה בבסיס האישום השני הוגשה בקלות ראש, לשם קנטור או ללא יסוד, ואין מקום כעת לקבוע זאת.

ביחס לטענת המערער בדבר בידוי ראיות ע"י המתלוננת הפנה בית משפט קמא לפסק הדין בו נקבע כי עדות אחרת עליה מבקש המערער להסתמך הינה עדות סברה ולא ניתן לקבוע ממצאים לחובת המתלוננת.

3.לטענת המערער לא היה מקום להגשת כתב האישום כנגדו, הייתה רשלנות ברורה בכך שלא נעשו פעולות מתבקשות לבדיקת הנתונים הקשורים לכלב, זהותו, תמונה שנטען שהייתה של הכלב, ולא ניתן היה להסתפק בהודעת הווטרינרית ולא היה כל יסוד לאשמה. המערער פירט ארוכות שורת נתונים אשר לטענתו צריכים היו להביא את הרשויות לבצע פעולות חקירה ולא להגיש את כתב האישום, ולא היה כל יסוד סביר להרשעה. ביחס למתלוננת, זו לא צורפה לערעור זה, ולטענת המערער עמדתה לא נשמעה בבית משפט השלום, היה צריך לזמנה והדבר לא נעשה בטעות, והיה מקום לזמנה ולשמוע תגובתה, ומבקש הוא להשיב את התיק לערכאה הדיונית.

ב"כ המשיבה טוענת כי פיצויים נפסקים רק במקרים חריגים, ולרוב כאשר אדם נתון במעצר של ממש, המבחן הוא קיומו של סיכוי סביר להרשעה, התנהלו הוכחות והובאו ראיות רבות נוספות אשר לא היו בפני התובעים בעת הכנת כתב האישום, וכי הזיכוי הוא מחמת הספק. עוד נטען כי בשלבים מסוימים גם המערער עצמו האמין כי הכלב אשר ביצע את הנשיכה הינו אותו כלב שהיה כלבו, ודבר זה גם מסביר את המכתב ששלח המערער לווטרינרית, ולפיו גם המערער עצמו היה משוכנע באותה נקודת זמן כי מדובר בכלבו. ביחס למתלוננת, בית משפט קמא לא מצא לנכון לקבל תגובתה, הואיל ולא מצא ממש בטענות הקשות של המערער כנגדה.