ע"פ 2624/15

השופטת ע' ברון:

1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 13.11.2014, ולחלופין על גזר דין מיום 2.3.2015, שניתנו בעניינו של המערער בתפ"ח 43585-02-13 על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים ב' אזולאי, י' רז-לוי, נ' זלוצ'ובר).

           בהכרעת הדין הורשע המערער, יליד שנת 1989, בביצוע שורה של עבירות מין חמורות: אינוס (עבירה לפי סעיפים 345(ב)(2), 345(ב)(4) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)); מעשה סדום (עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(2), 345(ב)(4), 345(א)(1) לחוק);ניסיון מעשה סדום (עבירה לפי סעיפים 25 ו- 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(2), 345(ב)(4) ו-345(א)(1) לחוק); מעשה מגונה (עבירות לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(2), 345(ב)(4) ו-345(א)(1) לחוק); איומים (עבירות לפי סעיף 192 לחוק); והדחה בחקירה (עבירות לפי סעיף 245(ב) לחוק). בית המשפט המחוזי דן את המערער לעונש של 11 שנות מאסר בפועל (מעת מעצרו ביום 17.2.2013); 24 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור המערער עבירה מהעבירות שבהן הורשע או כל עבירת מין שהיא פשע; ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח.

הכרעת הדין

2. הכרעת הדין מגוללת פרשה נוראית שאירעה ערב אחד בחודש פברואר 2013. המתלוננת, ילידת 1994, הגיעה לחופשה בעיר אילת עם אמה – ויצרה קשר עם המערער, שהוא תושב המקום ושעימו היתה לה היכרות מוקדמת (אך שטחית). השניים יצאו לבילוי עם חברים נוספים של המערער – ובתום הבילוי ליווה המערער את המתלוננת אל חדר המלון שבו התאכסנה עם האם. למחרת נפגשו המערער והמתלוננת בפאב, גם הפעם עם חברים נוספים של המערער – אך בתום הבילוי אמר המערער למתלוננת כי עליו להגיע לדירתו, על מנת להביא משם מתנת יום הולדת לאחד החברים. המתלוננת התלוותה למערער לדירתו, ולאחר שנכנסו הוא הראה לה את חדרי הדירה.

           כעולה מהכרעת הדין, כשהגיעו לחדר השינה לפתע הפך המערער את עורו. הוא תפס את המתלוננת בכוח בצווארה, חנק אותה, השליך אותה על המיטה, הצמיד סכין לפניה ואיים עליה כי הוא עומד לספור עד עשרים וכי בזמן הזה עליה להתפשט. המערער נעמד מעל המתלוננת בעודה בוכה ומתחננת שיחדול, והחל לספור תוך שהוא מפשיט אותה בחוזקה. לאחר מכן נצמד המערער לגופה ואמר לה "אל תדאגי אני לא הולך לזיין אותך, את רק הולכת למצוץ לי". הוא התפשט בעצמו והחדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת, בעודו אוחז בחזה בחוזקה ומחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. כאשר פרצה שוב בבכי הוא הורה לה "לבלוע" את כל איבר המין שלו, ובעודו מחדיר שוב את איבר מינו לפיה חנק אותה, משך בשערה בכוח והכה אותה בישבנה. לאחר מכן אמר המערער למתלוננת "הבטחתי שלא אזיין אותך אבל זה לא אומר שום דבר על חורים אחרים", והוריד את ראשה בכוח כלפי מטה בכוונה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. המתלוננת בכתה והתחננה שיפסיק, ואז אמר לה המערער כי יש לה עשר שניות להביאו לסיפוק – ושוב החדיר את איבר מינו לפיה, תוך שהוא מורה לה להסתכל עליו תוך כדי מעשה. בהמשך שוב סובב המערער את המתלוננת בחוזקה ונצמד אל גופה מאחור בכוונה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, אך בסמוך לאחר מכן חדל ממעשיו ואמר לה "תראי מה שקרה לי עכשיו, אני לא נמשך אלייך אפילו לא עומד לי". טרם שאיפשר לה ללכת, איים המערער על המתלוננת שלא תתלונן נגדו – שאחרת הוא ידאג "לחסל" כל דור במשפחה שלה; שאחיו, שהם צ'צ'נים, יפגעו במשפחתה; ואחר כך הוסיף שהוא מצטער וביקש שלא תהרוס לשניהם את החיים. המערער יצא עם המתלוננת מדירתו אל הרחוב, והיא אמרה לו שתיכנס לקיוסק הקרוב ומשם תזמין מונית – והוא עזב אותה ושב לדירה.

3. המערער כפר במיוחס לו, וטען כי קיים עם המתלוננת מגע מיני קל בלבד, שכלל נשיקות וגיפופים, והדבר נעשה בהסכמה. עוד לגרסת המערער, הוא ביקש מן המתלוננת לקיים יחסי מין מלאים אך היא סירבה, שאז הוא סילק אותה מדירתו ועל כך היא מבקשת להתנקם בו כעת.

           לנוכח כפירתו של המערער בהאשמות נגדו, נשמעו בבית המשפט המחוזי עדויות והובאו ראיות, ולאחריהן הורשע המערער פה אחד בעבירות המנויות לעיל. הכרעת הדין מפורטת ומנומקת כדבעי, ומבוססת על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (ראו: ע"פ 2350/15 שהאב נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 (1.12.2016), וההפניות שם). בתמצית, עדותה של המתלוננת הותירה רושם אמין וחיובי ביותר בקרב שופטי ההרכב, ואף נמצאו לה חיזוקים לרוב – ומשכך נקבע כי יש להעדיף את גרסתה על פני גרסתו של המערער. בתוך כך, נקבע כי עדות המתלוננת נתמכת בעדותו של המוכר בקיוסק שאליו נכנסה לאחר שיצאה מדירת המערער; בעדות אימה של המתלוננת; עדותו של רב שעימו שוחחה המתלוננת סמוך לאחר האירוע; וכן במסמכים מאת גורמים במרכז הסיוע לנפגעות פגיעה מינית ובצה"ל, שאליהם פנתה המתלוננת טרם פנייתה למשטרה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתוך העדויות הללו ניכר מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בצאתה מדירתו של המערער – באופן המתיישב עם גרסתה שלה; ואינו מתיישב עם גרסתו של המערער, שלפיה לא אירע דבר חריג בדירתו פרט לאכזבתה של המתלוננת על כי לא גילה בה עניין.

           במהלך הדיון לפנינו הצהיר המערער כי הוא חוזר בו מן הערעור על הכרעת הדין – וטוב עשה, שכן הכרעת הדין נטועה היטב בממצאים העובדתיים ובהערכת מהימנותם של העדים, שעליהם נתן בית המשפט את דעתו ביסודיות ובשום שכל. משכך אנו מורים על דחייתו של הערעור ברכיב זה.