ע"פ 25711-02-15 מדינת ישראל נ' חאג', ע"פ 48657-02-15 חאג' נ' רשות הטבע והגנים ירושלים

השופט ר' שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

בפנינו ערעור המדינה וערעור הנאשם על הכרעת הדין אשר ניתנה בבית משפט השלום בחיפה (כב' ס' הנשיא, השופטת א. קנטור), ביום 12.1.15, בת.פ. 29035-07-12. במסגרת הכרעת הדין הרשיע בימ"ש קמא את הנאשם בעבירה של החזקת רובה ציד ברכב כשהוא אינו ארוז בנרתיק, בניגוד לתקנה 6(ה) לתקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו – 1978 (להלן: "התקנות") וסעיף 2 ו-14 לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו – 1955 (להלן: "החוק") וזיכה אותו מעבירה של החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8(א)(3) ו-14(א) לחוק.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו בתאריך 12.10.11 בשעה 07.30 ואילך, או בסמוך לכך, בשטח פתוח באזור חרבת אבו מדוור בסמוך לאעבלין, נסע הנאשם בטנדר, כאשר בסמוך לכיסא הנהג בו ישב, נמצא עמו רובה ציד כאשר הרוכסן פתוח, חלקו מחוץ לנרתיק ובחלקו הקדמי של הנרתיק חור. בטנדר היו מפוזרים כדורי ציד ולרגלי הכיסא הקדמי הימני, מתחת לעיתונים מפוזרים, נמצאה נוצת חוגלה, ובדלת הסמוכה למושב הנהג נמצאה סכין יפנית ועליה דם חוגלה. חוגלה הינה חיית בר מוגנת. לנאשם לא היה היתר למעשיו. על כן, הואשם הנאשם בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לחוק וכן בהחזקת רובה ציד ברכב כשהוא אינו ארוז בנרתיק בניגוד לחוק ולתקנות.

יצוין כי בהכרעת דין קודמת, אשר ניתנה על ידי בימ"ש קמא ביום 12.6.14 בתום פרשת התביעה ולאחר שב"כ הנאשם טען כי "אין להשיב לאשמה", נקבע כי יש לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו, זאת על בסיס סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ"), מאחר שנקבע כי לא הוכחה אשמה לכאורה. במסגרת הכרעת הדין הראשונה נקבע כי העיכוב והחיפוש היו מנוגדים להוראות הדין והפסיקה ודינן של ראיות התביעה להיפסל. על הכרעת הדין הקודמת הוגש ערעור מטעם המדינה (ע"פ 37534-08-14). במסגרת הדיון בערעור (בפני מותב שונה) קיבלו ב"כ הצדדים את המלצת בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבימ"ש קמא על מנת שבימ"ש קמא ייתן דעתו לשאלה האם מן הראוי לזכות או להרשיע את הנאשם שלא במסגרת סעיף 158 לחסד"פ, וזאת לאחר שהנאשם יוכל לשקול האם להעיד או לא להעיד, האם להביא ראיות או לא, ולהודיע על כך הן לביהמ"ש והן לב"כ המדינה. על כן, התיק הוחזר בנקודה זו לבימ"ש קמא (פסק דין מיום 23.10.14 בערעור הקודם).

בהכרעת הדין שניתנה ביום 12.1.15 קבע בימ"ש קמא כי לאחר ששמע את טיעוני המאשימה, ועל אף שהנאשם נמנע מלהעיד או להביא ראיות הגנה מטעמו, לא שינה בימ"ש קמא את דעתו בדבר תחולת הלכת "בן חיים" על המקרה הנוכחי. בימ"ש קמא לא שינה דעתו כי לפקח לא היה יסוד סביר לחשד שבוצעה עבירה בת מעצר ומכאן שלא הייתה לפקח סמכות לבצע חיפוש ברכב בהתאם לסעיף 71(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). עוד נקבע כי לא התקיימו הוראות סעיף 24 לחוק המעצרים שכן אין כל אינדיקציה לכך שעיכוב הרכב בוצע לפי הסעיף הנ"ל. הפקח לא הודיע לנאשם בשום שלב כי הוא מעוכב כנדרש לפי סעיף 24(ב) ולא מילא את שלבי הליך העיכוב אותם יש למלא. בימ"ש קמא קבע עוד כי העובדות עליהן הצביעה המאשימה אינן מקימות יסוד סביר לחשד כי הנאשם עבר עבירה של החזקת חיית בר מוגנת וההיכרות הקודמת בין הפקח לנאשם אינה יכולה להקים כשלעצמה את אותו יסוד סביר כשלא ניתן להכניס "בדלת האחורית" ראיות למעורבות קודמת של הנאשם בעבירה דומה. בימ"ש קמא ציין כי ב"כ המאשימה לא חלקה על כך שלא ניתנה על ידי הנאשם אותה "הסכמה מדעת" לביצוע החיפוש בהעדר סמכות סטטוטורית ונקבע כי לא היה מקום להכשיר את הראיות החפציות שנמצאו ברכב לאור הפגמים האמורים.

עם זאת, שינה בימ"ש קמא את קביעתו בהכרעת הדין הראשונה כי הבחנת הפקח ברובה הציד של הנאשם כשהקת שלו מחוץ לנרתיק מהווה חלק מהעיכוב ומהחיפוש שהתנהלו שלא לפי הוראות הדין. לאחר ששקל שוב את קביעתו, קבע בימ"ש קמא כי הבחנת הפקח אינה מהווה חלק מהעיכוב והחיפוש שבוצעו שלא כדין, אלא בהתרשמות ישירה מעובדה אובייקטיבית שהייתה גלויה לעיני הפקח מבלי שיש בכך כדי לפגוע כהוא זה ברשות היחיד של הנאשם או בזכות מזכויותיו. בימ"ש קמא ציין כי הנאשם בחר שלא להעיד, על כל המשתמע מכך, ומכאן שגרסתו של הפקח בת/1, לפיה ראה בתוך הרכב רובה ציד שנמצא בכיסא שליד הנהג כשקת הרובה הייתה מחוץ לנרתיק, עומדת בעינה כראיה עצמאית וכעובדה שנתפסה על ידי הפקח באחד מחושיו – חוש הראיה שלו. בימ"ש קמא ציין כי בעדותו ביום 12.5.14 אימץ הפקח את כל מה שרשם בדו"ח וציין במענה לשאלת הסנגור כי כל מה שזכר וקרה באירוע רשם בדו"ח. עוד נרשם בדו"ח כי כששאל הפקח את הנאשם מדוע הריץ' רץ' פתוח ומדוע הרובה לא כולו בתוך הנרתיק, ענה הנאשם שהריץ' רץ' לא תקין וכשהוציא את הרובה מן הרכב הבחין הפקח שיש גם חור בחלק הקדמי של הנרתיק. מכאן, קבע בימ"ש קמא שאין מחלוקת כי רובה הציד של הנאשם נמצא בכיסא לידו כשהקת מחוץ לנרתיק. הנאשם לא חלק על עובדה זו שכן בחר שלא להעיד. הסנגור אמנם ביקש בסיכומיו לקבוע כי אין מדובר בעבירה שכן הרובה היה בחלקו מחוץ לנרתיק בעוד שתקנה 6(ה) לתקנות קובעת כי "לא יחזיק אדם ברכב רובה ציד אלא כשהוא ארוז בנרתיק ובלתי טעון" ויש לאמץ את הפרשנות המקלה עם הנאשם, אך בימ"ש קמא לא קיבל טענה זו וקבע כי על פי הפרשנות התכליתית מטרת האיסור היא כי רובה ציד המוחזק ברכב על ידי מי שיש לו רישיון ציד יוחזק ארוז בנרתיק ובלתי טעון על מנת שלא לגרום סיכון לא לצייד ולא לאחרים. נקבע כי האיסור הוא חד משמעי ונובע ממנו כי הרובה כולו חייב להיות ארוז בתוך הנרתיק. כשהרובה אינו ארוז כולו בתוך הנרתיק אלא רק חלקו, מי שהחזיק אותו באופן כזה אינו מציית למצוות התקנה ויש מקום להרשיעו בגין עבירה זו.

על כן, קבע בימ"ש קמא כי הוא מאמץ את קביעותיו מהכרעת הדין הראשונה ביחס לעבירה של החזקת חיית בר מוגנת והורה כי הנאשם זכאי מביצועה, שכן לקביעתו של בימ"ש קמא לפקח לא היה יסוד סביר לחשד שבוצעה עבירה בת מעצר ולפיכך לא הייתה לו סמכות לבצע חיפוש ברכב הנאשם כנדרש בסעיף 71(א) לחוק המעצרים וכן לא התקיימו הוראות סעיף 24 לחוק המעצרים ובהעדר הסכמה מדעת של הנאשם לביצוע החיפוש, בהעדר סמכות סטטוטורית, לא היה מקום להכשיר את הראיות החפציות שנמצאו ברכב. עם זאת, בימ"ש קמא הרשיע את הנאשם בעבירה של החזקת רובה ציד כשהוא אינו ארוז בנרתיק וקבע שלעניין זה יש לקבל את עדות הפקח כראיה קבילה שלא נפל בה פגם מאחר ומדובר בראיה שהתקבלה לאחר שנתפסה במישרין באמצעות חוש הראיה של הפקח עוד בטרם נקט בפעולות של עיכוב וחיפוש שהיו בלתי חוקיות.

יצוין כי לאחר שהנאשם הורשע בעבירה של החזקת נשק מחוץ לנרתיק בניגוד לתקנה 6(ה) לתקנות וזוכה מהעבירה הנוספת שיוחסה לו, ולאור נימוקי הכרעת הדין, קבע בימ"ש קמא במסגרת גזר הדין שניתן באותו מועד כי יש להטיל על הנאשם קנס בסך 300 ₪ או 3 ימי מאסר.

טענות הצדדים בערעורים:

המדינה טוענת כי טעה בימ"ש קמא משזיכה את הנאשם מהעבירה של החזקת חיית בר מוגנת בקבעו כי לפקח לא הייתה סמכות לעכב את הנאשם ולבצע חיפוש ברכבו. נטען כי טענת המדינה הייתה מלכתחילה שבמקרה זה קיים מקור סטטוטורי לסמכותו ולפעולותיו של הפקח וכי הפקח פעל מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 71(א) לחוק המעצרים. נטען כי יש בהרשעתו של הנאשם על ידי בימ"ש קמא בעבירה של החזקת נשק ברכב כשהוא אינו ארוז בנרתיק קביעה של עובדות שהן מעבר ליסוד סביר לחשד שהנאשם ביצע עבירה, כפי שנדרש על פי סעיף 71(א) לחוק המעצרים כדי לבצע חיפוש ברכב. נטען כי מאחר שבימ"ש קמא קבע כי במפגש בין השניים ראה הפקח רובה ציד מונח בכיסא שליד הנהג כשקת הרובה הייתה מחוץ לנרתיק ומאחר שהבחנה זו ארעה בטרם העיכוב והחיפוש, למעשה הפקח הבחין באותו רגע בנאשם מבצע עבירה מסוג עוון שהיא עבירה בת מעצר, המצדיקה את החיפוש.