ע"פ 2553/15 קבלאן האדי נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

           מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 8128-07-13, כב' השופטים צ' סגל, ב' גרינברגר וא' דראל) אשר הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) ובעבירת הדחה בעדות לפי סעיף 246(א), שניהם לפי חוק העונשין התשל"ז-1977. בגזר הדין השית בית המשפט המחוזי על המערער את עונש החובה לעבירת הרצח – מאסר עולם. בנוסף, הוטל עליו לשלם פיצוי כספי בסך של 250,000 ש"ח לאמו של המנוח, סכום זהה לבתו, וסך של 75,000 ש"ח לאחותו. הערעור מופנה כלפי שני חלקי פסק הדין.

רקע, ההליך קמא וטענות הצדדים

1.        המערער עבד כמאבטח בחברת "מודיעין אזרחי" ובמסגרת עבודתו הוצב בעמדת שמירה ברחבת הכותל המערבי. ביום 21.06.2013 אייש המערער, יחד עם מאבטח נוסף, חאלד שנאן (להלן: חאלד), את עמדת השמירה הנמצאת במעבר שבין רחבת הכותל המערבי לבין הרובע היהודי. בסביבות השעה 6:00 בבוקר הגיע לעמדת השמירה, בה הוצב המערער, דורון בן-שלוש (לעיל ולהלן: המנוח). המנוח עבר בדיקה של המגנומטר ומסר את תיק הפאוץ' שלו, כמקובל, לבדיקת המאבטחים. כיון שהמנוח נהג לבקר בתכיפות יום-יומית ברחבת הכותל, והיה מוכר למאבטחים, הם לא בדקו את תיקו. בזמן שהמנוח עבר בעמדת המאבטחים, גיחכו עליו המערער וחאלד, וזה בתגובה הטיח בהם: "אלה גויים, אלה הכלבים שלנו. אלה עובדים אצלנו, הבאנו אותם מסוריה". לאחר חילופי דברים בין המנוח למערער ולחאלד, יצא המנוח מהעמדה ועמד בסמוך לה. חאלד יצא לעברו וביקש ממנו להימנע מדיבוריו הפוגעניים תוך שהוא שופך לו את כוס הקפה שהחזיק בידו. בשל ההתרחשות הגיע למקום אחראי משמרת הלילה (יוסי דהן) והורה לחאלד ולמערער לחזור לעמדה ולהניח למנוח, תוך שהוא אומר להם כי הלה מוכר כדמות בעייתית. לאחר מכן, עבר במקום מאבטח נוסף (דניאל הירש, להלן: דניאל) וסיפר למערער ולחאלד כי אף הוא נתקל במנוח בעבר באירועים דומים. במהלך שיחה בין השלושה – חאלד, דניאל והמערער – שאל המערער את האחרים האם הם יסכימו לשלם לו 1000 ש"ח אם יהרוג את המנוח. בשעה 7:20 עבר המנוח בסמוך לעמדת השמירה, בדרכו לעבר החצר בה ממוקמים חדרי שירותים. המערער, אשר ראה את המנוח עובר במקום, עזב את עמדת השמירה, עקב אחרי המנוח ובעמדו בפתח החצר שלף את אקדחו וירה לעברו את כל מחסנית התחמושת, 14 כדורים במספר. מיד לאחר מכן, פנה המערער לחאלד, שהגיע למקום עקב הירי, ואמר לו בשפה הערבית: "תסתום את הפה". בסמוך לכך, קיבל חאלד הוראה לשוב לעמדת השמירה. בהמשך, המערער ניסה להתקשר לחאלד מספר רב של פעמים, ומשזה לא ענה לו הוא התקשר למאבטחת אחרת וביקש ממנה לשוחח עם חאלד. כאשר האחרון נטל את הטלפון, ביקש ממנו המערער לתאם עמו גרסה.

           בית המשפט המחוזי שמע עדויות רבות בתיק, הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה וגזר עליו את העונשים האמורים. מכאן הערעור שלפנינו.

2. אין מחלוקת בין הצדדים על השתלשלות האירוע ועל כך שהמערער ירה במנוח וגרם למותו. המחלוקת בין הצדדים נסובה על היסוד הנפשי שליווה את מעשה הירי. מוסכם שהמנוח לא היה מחבל וכי לא היה בידו כל אמצעי שיכול היה להוות סיכון. אף על פי כן, לוז טענתו של הסניגור הוא שהמערער סבר – מנקודת מבטו הסובייקטיבית – כי המנוח הוא מחבל מתאבד, ועל כן הוא פעל מתוך מחויבותו לנטרל את האיום. בשל כך הוא טוען, כי למערער עומדת הגנת "טעות במצב דברים" הקבועה בסעיף 34יח לחוק העונשין. על פי קו זה, כיון שסייג זה של טעות במצב דברים מחייב לבחון את אשמתו של מבצע העבירה מנקודת מבטו הסובייקטיבית, הרי שעומד למערער, בנסיבות העניין, סייג הגנה עצמית לפי סעיף 34י לחוק העונשין, או סייג הצידוק לפי סעיף 34יג לחוק העונשין. עוד טוען הסניגור, כי גם אם סייגי ההגנה העצמית והצידוק אינם נזקפים לזכותו של המערער בנסיבות העניין, הרי שדי בקיומו של סייג הטעות במצב הדברים כדי לשלול הרשעה בעבירת הרצח הדורשת יסוד נפשי של כוונה תחילה. לשיטתו, יש להרשיע את המערער לכל היותר בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין או גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

דיון והכרעה

3. הסייג של טעות במצב דברים קבוע בסעיף 34יח לחוק העונשין, וכך לשונו:

"34יח. (א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו".