ע"פ 25319-07-14 ווקף חפיזה אבו ריש ע"י מינהל הווקף נ' מדינת ישראל

1.ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט פאול שטרק) מיום 11.6.14 בב"ש 6057/09, שדחה את התנגדות המערער לצו ההריסה שניתן לפי סעיף 212 (4) ו-(5) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה" או "החוק") למבנה כמצורף בתרשים שצורף והמצוי בבאב חוטה 1 בשכונת הרובע המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים (להלן: "המבנה" או "התוספת").

2.ביום 15.7.09 הגישה המשיבה בקשה למתן צו הריסה למבנה לפי סעיף 212 (4) ו-(5) לחוק התכנון והבנייה. במסגרת הבקשה טענה המשיבה כי במועד שאינו ידוע לה, בין ה - 6.8.98 לבין ה - 24.2.99 נבנה מבנה בשטח של כ-43 מ"ר ללא היתר בנייה כדין.

בבקשה ציינה המשיבה כי בניית המבנה מהווה עבירה על חוק התכנון והבנייה וכי אילו הורשע אדם בביצוע העבירה, ניתן היה להורות כאמור בסעיף 205 לחוק התכנון והבנייה; עוד טענה כי מבצע הבנייה אינו ידוע לה וכי פעלה לאיתור מבצעי הבנייה - כך הוגש כתב אישום נגד בני המשפחה המתגוררים בקומה התחתונה ולאור כפירתם וטענתם כי אין להם כל זיקה למבנה ובהעדר ראיות לסתור את הטענה חזרה המשיבה מכתב האישום.

המשיבה אף הבהירה כי בת.פ. 13155/04 בו הוגש כתב אישום נגד שני בני משפחת גרגור ניתן צו איסור שימוש במבנה ללא צו הריסה.

מאחר שעבירת הבנייה התיישנה ממילא לא ניתן לחייב את האחראי לבנייה בדין, ככל שהיה נמצא כזה.

עוד טענה כי המבנה מצוי באיזור מגורים מיוחד ומהווה פגיעה בתכנון, וכי כל בנייה בשטח המצוי באיזור מגורים מיוחד זה, בשטחי העיר העתיקה, טעונה הכנת תב"ע מיוחדת וקיים אינטרס ציבורי "בעל חשיבות רבה שהבנייה תהרס זאת לאור כך שהיא נמצאת בעיר העתיקה ופוגעת בערכים המוגנים הייחודיים באיזור וכבר נפסק כי לעיר העתיקה ישנה חשיבות הסטורית, אדריכלית ותכנונית מן המעלה הראשונה".

המשיבה טענה כי מתקיימים כל הקריטריונים למתן צו ההריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ועתרה לאשר את הצו.

3.בהחלטתו נשוא הערעור, קבל בית המשפט את טענת המשיבה וקבע כי מאחר שמתקיימים כל שלושת התנאים למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה קרי, כי נעברה עבירת בנייה לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה משנבנתה התוספת נשוא הצו ללא היתר בנייה כדין ואילו הורשע בגינה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; כי נתקיימו שתי חלופות של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה [(4) ו-(5)] שכן מבצע העבירה אינו נמצא וחלה התיישנות על בניית התוספת לפי גרסת שני הצדדים; וכן קיומו של אינטרס ציבורי ברור בהיות המבנה מצוי ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה, דבר המצדיק את ההעתרות לבקשה למתן צו ההריסה, ומשכך דחה את התנגדות המערער למתן הצו.

4.על החלטת בית המשפט קמא נסב הערעור שלפני.

בערעור שהגיש המערער טען כי היה על בית המשפט לקבל את ההתנגדות למתן הצו ולבטל את צו ההריסה שניתן לפי לסעיף 212 לחוק, שכן התקיים כבר הליך פלילי בעניין המבנה נשוא הצו וכי המשיבה 'הסתירה' מידע חשוב ורלוונטי זה מבית המשפט, והדבר התגלה רק במהלך החקירה הנגדית, וכבר משכך היה על בית משפט קמא לדחות על הסף את הבקשה למתן צו ההריסה, ועוד ציין כי משהוגשה התנגדות לביצוע צו לפי סעיף 212 היה על המשיבה להוכיח את טענתה כי המבנה נבנה ללא היתר בנייה בהתאם לכללי המשפט הפלילי, קרי, כי הוכח לבית משפט במידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי כי אכן נעברה העבירה ואולם "קריאת ההחלטה מלמדת שלא עמדו בפני בית המשפט ראיות מספיקות כדי שיגיע מעל לכל ספק סביר שהבנייה הזאת נבנתה ללא היתר" (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 4, 5), וכי אין די בעדותו של המפקח כי אין היתר למבנה אלא נדרשת הצגת רשומה מוסדית להוכחת העדר ההיתר. עוד טען כי לא הוצגו לבית המשפט כל ראיות בעניין התנאי של קיומו של אינטרס ציבורי כנדרש לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה.

5.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, ראיתי לדחות את הערעור.

6.סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה מסמיך את בית המשפט ליתן צו הריסה ללא הרשעה בהתקיים "שלושה תנאים מצטברים: האחד – נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני – תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי – שנקבע בפסיקה, קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה" (רע"פ 8025/09 מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (עירית ירושלים) (26.1.10)).