ע"פ 2510/16 ואח'

השופט נ' הנדל:

           מונח בפנינו ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 15634-07-14, כב' השופט מ' דרורי), אשר קבע כי המשיבים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום – יידוי אבנים על רכב פלסטיני וסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) – אך נמנע מהרשעתם. בית המשפט לנוער חייב את המשיבים 1-2 (המשיבים בע"פ 2510/16, הם הנאשמים 1-2 בכתב האישום) בביצוע 100 שעות של"צ, בהתאם להמלצת שירות המבחן, ובתשלום קנס כספי והתחייבות כספית לאי-ביצוע העבירה במשך שנה. על משיב 3 (המשיב בע"פ 240/16, הוא נאשם 3 בכתב האישום) הוטלו 100 שעות של"צ, לפי המלצת שירות המבחן, התחייבות כספית לאי ביצוע העבירה במשך שנה וצו מבחן למשך שנה. ערעור המדינה נסוב על קולת העונש ועל אי הרשעתם של המשיבים.

1. המשיבים הודו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן. על פי עובדות אלה, ביום 6.7.2014 התקיימה הפגנה בעיר מעלה אדומים אשר במהלכה הציע משיב 3 למשיבים 1-2 ליידות אבנים על רכבים פלסטיניים. השלושה, שהיו באותה עת כבני 15 [ילידי התאריכים 1.1.1999; 10.8.1999; 22.5.1999, בהתאמה לכתב האישום], פנו לרחוב המשקיף על כביש ראשי והמתינו כי יחלוף רכב בעל לוחית זיהוי של רכב פלסטיני. או אז, הם יידו מספר אבנים לעבר הכביש. המעשה לא גרם כל נזק בנפש או ברכוש, ומיד בסמוך לו נתפסו השלושה על ידי שוטרים שהיו במקום. המשיבים הואשמו בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה – עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין (האירוע התרחש טרם תיקון חוק העונשין וכניסתו לתוקף של סעיף 332א). בית המשפט לנוער קיבל תסקיר מפורט מטעם שירות המבחן לנוער על שלושת המשיבים, ואימץ את המלצת שירות המבחן שלא להרשיע אותם בעבירה ולהטיל עליהם של"צ על-פי סעיף 71א(ב) לחוק העונשין.

           המדינה סבורה כי חרף גילם של המשיבים בעת ביצוע המעשה, העבירה אותה הם ביצעו – בהתחשב בשכיחותה ובהיקפה של התופעה בתקופה האחרונה – אינה מתאימה לתוצאה של אי-הרשעה. עוד טוענת המדינה כי העונש שהטיל בית המשפט על המשיבים אינו הולם את חומרת העבירה ואינו ממלא את תכלית ההרתעה בענישה, ועל כן יש להחמיר בעונש. ברם, במסגרת הטיעון בעל פה שנערך בפנינו הבהירה באת כוח המדינה כי הדגש בערעור הוא על אי-הרשעת המשיבים. מנגד, המשיבים סבורים כי בית המשפט קמא איזן נכונה בין האינטרס הציבורי להרתעה לבין טובת הקטינים ויישום העיקרון המנחה שקבע המחוקק בסעיף 1א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער): "מתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים".

2. עניין לנו כאן בהסדר ייחודי של אי-הרשעה, שהוראתו, במישור הכללי, מצויה בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין. כך לשון הסעיף:

"71א.  (ב)  מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט–1969, כדין צו מבחן."

מושכלות יסוד כי הוראה זו חריגה היא. דרך המלך ביחס לבגירים היא כי מקום בו הכריע בית המשפט כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה עליו להרשיעו. זוהי התוצאה הטבעית של המסקנה לפיה הנאשם ביצע את העבירה. כך לשון סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: "בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן - הכרעת הדין) על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו". הדברים נשנו גם בפסיקת בית משפט זה: "כללם של דברים: אי-הרשעה הוא הסדר המחייב מטבעו מקור סמכות מפורש, שהרי זה חריג לנורמה של דרך המלך, אשר היא הרשעה למי שביצע עבירה" (רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל נ' מדינת ישראל, פסקה ל"ח לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (23.10.2012)). שונים פני הדברים בבית המשפט לנוער. במסגרת זו, קביעת האשמה מהווה שלב עצמאי, ואילו השאלה האם להרשיע אם לאו דורשת הכרעה נוספת כעניין שבסדר הדין. זוהי מצוות המחוקק בסעיפים 21‑24 לחוק הנוער, המורים על שלושה שלבים בהכרעת הדין בעניינו של קטין: קביעה האם הקטין ביצע את העבירה (סעיף 21); קבלת תסקיר שירות מבחן (סעיף 22); והכרעה בנוגע להרשעה או אי-הרשעה (סעיף 24).

           במספר הזדמנויות עמד בית המשפט על החריגים המצדיקים אי-הרשעה. עניין כתב עסק בעבירת השוחד של מפקח מס, אשר הרשעתו במעשה חייבה את העברתו מהתפקיד והובילה לפגיעה קשה בפרנסתו. השופטת ד' דורנר נדרשה לסוגיית אי ההרשעה:

"תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם – הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו – הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מיתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.