ע"פ 2449/15 פלונית נ' מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

           המערערת הורשעה על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) גזר על המערערת 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרה ועונש מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין. הערעור שלפנינו מכוון לרכיב עונש המאסר בפועל בלבד.

תמצית העובדות וההליכים

1. על פי עובדות כתב האישום, המערערת ובן זוגה (להלן: המתלונן) שהו בחדר השינה שבביתם ושתו משקאות אלכוהוליים. המערערת פנתה אל המתלונן ושאלה אותו האם הוא בוגד בה. בתגובה לכך סטר לה המתלונן והטיח בה כינוי גנאי. לאחר מכן הלכה המערערת אל המטבח ונטלה לידיה סכין בעל להב באורך של 11 ס"מ. אז שבה המערערת אל חדר השינה שם מצאה את המתלונן כשהוא ישן ושוכב על צדו. המערערת ניגשה אל המתלונן ודקרה אותו שלוש פעמים: פעמיים בבית החזה ופעם נוספת בכתף. המתלונן החל לדמם והמערערת הזעיקה למקום את המשטרה ואת שירותי ההצלה. הדקירות גרמו למתלונן לפציעות חמורות שביניהן שטף דם בווריד הריאה וחור בריאה השמאלית. אלו העמידו את המתלונן בסכנת חיים וחייבו ניתוח פולשני שלאחריו נזקק המתלונן לאשפוז. לבסוף החלים המתלונן מפצעיו.

2. המערערת הודתה במעשים האמורים במסגרת הסדר טיעון. ביום 29.1.2015 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) את המערערת בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. ביום 17.2.2015 נגזר דינה כמפורט ברישה לפסק הדין. בטרם נגזר עונשה של המערערת הוצגה לבית המשפט חוות דעת פסיכולוגית מטעם המערערת שהתבססה על דברים שמסרה המערערת ועל מסמכים נוספים (להלן: חוות הדעת). חוות הדעת מגוללת סיפור חיים מורכב ביותר של אישה צעירה בת כ-30. בתמצית, מחוות הדעת עולה כי המערערת גדלה בתא משפחתי קשה וכי בגיל 13 חוותה אונס אכזרי שעליו לא סיפרה לאיש עד לאירוע הנוכחי. המערערת עלתה ארצה בסוף שנות העשרה לחייה ומאז התפרנסה מעבודות מזדמנות. למערערת רקע של התמכרות לאלכוהול ובעברה מספר ניסיונות אובדניים. שנות בגרותה של המערערת התאפיינו בקיומן של מערכות יחסים אלימות ונצלניות עם גברים. כתוצאה מהן ילדה המערערת 5 ילדים משלושה אבות שונים בתוך עשור. כל הילדים הוצאו מחזקתה של המערערת למשפחות אומנה שונות. כמו כן, המתלונן – שהוא בן זוגה הנוכחי של המערערת – הדביק את המערערת ביודעין במחלות האיידס והצהבת. על פי חוות הדעת, כל אלה הביאו את המערערת לסגל דפוסי התנהגות הרסניים וצוין כי היא מתמודדת עם דיכאון ועם בדידות. כמו כן, הועלתה האפשרות כי המערערת סובלת מ"תסמונת פוסט טראומטית מורכבת" (Complex PSTD) שלה תסמינים שונים שביניהם: קושי בוויסות רגשות וכעסים; נטייה לשחזור האירועים הטראומטיים במטרה לחוותם מחדש תוך תחושת שליטה; ערך עצמי ירוד; ומצבי דיסוציאציה המתבטאים בניתוק רגשי מהמציאות.

3. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם למעשיה של המערערת נדרש בית המשפט קמא לפגיעה הקשה שהסבה המערערת לבריאותו של המתלונן ולמידה שבה סיכנה את חייו. בה בעת, ניתן משקל ממשי למורכבות המקרה ובפרט לעובדת הדבקתה המכוונת של המערערת באיידס ובצהבת על ידי המתלונן. משכך, נקבע מתחם הענישה בטווח שבין 18 לבין 36 חודשי מאסר בפועל. עונשה של המערערת נגזר בתחתית המתחם והועמד על 18 חודשי מאסר בפועל לצד העונשים המפורטים ברישה לפסק דין זה, בעיקר נוכח נסיבותיה האישיות הקשות. לצורך גזירת עונשה של המערערת בגדרי המתחם התחשב בית המשפט קמא גם בהיעדרו של עבר פלילי מכביד; בעובדה שהמערערת הזעיקה את כוחות ההצלה לזירת האירוע; ובכך שלקחה אחריות על מעשיה.

הטענות בערעור

4. טענתה העיקרית של המערערת היא כי נסיבותיה האישיות החריגות מצדיקות הקלה בעונשה והעמדתו על שנת מאסר אחת בלבד. עוד טענה המערערת כי בקביעת מתחם הענישה לא נתן בית המשפט קמא משקל מספיק להיעדר התכנון המוקדם של המעשה; ולהתעללות מצד המתלונן שהדביקה במחלות האיידס (המערערת היא נשאית HIV) והצהבת. עוד טענה המערערת כי החלמתו של המערער מפציעתו הקשה מפחיתה מעצמת הפגיעה בערך המוגן של הגנה על הבריאות ועל שלמות הגוף ולכן מצדיקה הקלה בקביעת המתחם. לחילופין טענה המערערת כי יש לחרוג לקולה ממתחם הענישה משיקולי צדק גם בהיעדרה של הוראה חוקית מפורשת המתירה לעשות כן.

5. המשיבה מצדה סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא, מנימוקיו. המשיבה הדגישה כי העונש הסופי שהושת על המערערת הוא מקל באופן יחסי ומבטא איזון הולם בין חומרת מעשיה של המערערת מזה, לבין מכלול נסיבות העניין ונסיבותיה האישיות של המערערת מזה.

6. ביום 18.5.2015 הורינו לשירות המבחן למבוגרים לעדכן בדבר שילובה של המערערת בהליך טיפולי במהלך תקופת מאסרה. בהודעה מיום 26.5.2015 עדכן שירות המבחן כי המערערת החלה לרצות את מאסרה בתאריך 22.6.2014 ושובצה באגף המיועד לאסירות עם רקע התמכרותי. המערערת משולבת בפעילות חינוך ובקבוצות לתמיכה עצמית, אך מצבה הרפואי אינו מאפשר לשלבה בתכנית לגמילה מהתמכרויות. בשלב מסוים נבחנה האפשרות כי המערערת תשוחרר בשחרור מוקדם בכפוף לשילובה בתכנית גמילה בהוסטל של הרשות לשיקום האסיר, אך המערערת חזרה בה ממוכנותה הראשונית להשתלב בתכנית ואפשרות זו ירדה מן הפרק. ביום 6.5.2015 נדחתה בקשת המערערת לשחרור מוקדם.