ע"פ 2444/15 עללא עומר נ' מדינת ישראל

בשם שירות המבחן למבוגרים:            גב' ברכה וייס

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא, השופט ר' שפירא) בת"פ 53250-02-14 מיום 8.3.2015, בו הושתו על המערער 12 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים ופיצוי נפגעת העבירה בסכום של 10,000 ש"ח. המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בתקיפת חסר ישע בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 בתוספת סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובמרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

2. לפי כתב האישום המתוקן נפגעת העבירה, ילידת 1932, הייתה מאושפזת, מיום 21.11.2012, במחלקה להנשמה ממושכת ושיקום נשימתי (להלן: המחלקה) במרכז הגריאטרי-השיקומי פלימן בחיפה – שהוא מרכז גריאטרי ממשלתי – כשהיא חסרת ישע, מונשמת כרונית ואיננה מסוגלת לנשום בכוחות עצמה. המערער עבד כאח במחלקה והיה עובד ציבור. ב-1.4.2013 ביצע המערער בנפגעת העבירה בדיקת לחץ דם בצורה אגרסיבית אשר גרמה לה לכאבים. במהלך ניקוי הפרשות מתוך צינור הנשימה של נפגעת העבירה, דחף המערער את ידיה, תוך שהוא גורם לה כאבים. בהמשך, תקף המערער את נפגעת העבירה בכך שתפס את ידיה, תלש בכוח תחבושת כשהייתה מחוברת לצווארה, תוך שהוא גורם לה לכאבים עזים, באזור בו מחובר צינור ההנשמה. בהמשך, שעה שהחליף חיתול לנפגעת העבירה, כשהיא ערומה לחלוטין, הפך המערער בכוח את נפגעת העבירה על צידה וסובב אותה בצורה אגרסיבית, ובאופן שיש בו כדי להשפילה ולבזותה, כאשר היא נאנקת מכאבים בעקבות מעשיו. כעבור מספר דקות, ולאחר שהמערער העביר את נפגעת העבירה מהמיטה לכסא גלגלים, הוא תקף אותה בכך שהיכה אותה בראשה באמצעות ידו השמאלית.

3. לפני בית המשפט הונחו שני תסקירים של שירות המבחן. בהמלצת השירות בתסקיר הראשון נדחה הטיעון לעונש כדי לאפשר למערער להשתלב בהליך טיפולי, לרבות הליך של "צדק מאחה". בתסקיר המשלים צוין כי המערער שולב בקבוצה טיפולית בשירות המבחן, בה הוא מקפיד להשתתף ולשתף פעולה. עוד צוין כי המערער הביע צער וחרטה על המעשים שביצע וכי הוא מנסה לבחון את הנסיבות שהובילו להתנהגותו. נוכח התרשמות השירות כי הסיכון להישנות מקרים דומים הינו נמוך וכי יש נכונות כנה מצד המערער להמשיך ולערוך עבודה פנימית עמוקה תוך בחינת דפוסי התנהגותו המכשילים שהביאוהו לביצוע העבירות, המליץ השירות להטיל על המערער צו מבחן ל-18 חודשים, זאת לצד עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי נפגעת העבירה.

4. בטיעוניה לעונש עמדה המשיבה על חומרתן היתרה של העבירות שבהן הורשע המערער, ובפרט בהתחשב בגילה, במצבה הרפואי הקשה של נפגעת העבירה ובהיותה חסרת ישע הנתונה לחלוטין לחסדיו של המערער, שהיה עובד מדינה. כן הודגשה מסכת האלימות הקשה, כאשר מעשיו של המערער נמשכים שוב ושוב, באגרסיביות ובאכזריות. יצוין כי המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי דיסק של צילומים המתעדים את האירוע, טענה כי אין לאמץ את המלצת שירות המבחן ועתרה להשתת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

5. בא כוח המערער טען כי מרשו לקח אחריות מיידית למעשיו, הבין והפנים שהתנהגות זו אינה מקובלת ופנה לטיפול באופן פרטי. שתי עובדות שהועסקו עם המערער במרכז הגריאטרי העידו כי המערער הינו אח המסור לעבודתו, מקצועי, אחראי ואמפתי למטופלים, שאוהבים אותו. בא כוח המערער הדגיש כי מדובר באירוע חריג ועתר להשתת עונש מקל. לבסוף עתר בא כוח המערער לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו של מרשו. המערער עצמו ציין כי הוא טעה, הביע בטחון שמקרה כזה לא יקרה שוב וביקש להתחשב בכך שיש לו אישה בהיריון וילדה ובכך שהוא יזם שיחות וטיפולים אצל פסיכולוג.

6. בפתח גזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי המערער הודה והורשע בביצוע "עבירה של תקיפת חסר ישע בנסיבות מחמירות...(ריבוי עבירות); ועבירה של מרמה והפרת אמונים". בהמשך גזר הדין לא שב בית המשפט והשתמש בתיבה "ריבוי עבירות", שאינה הולמת את כתב האישום המתוקן בו הודה המערער. בבוא בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה ההולם, הובאו בחשבון: הערך החברתי שנפגע בעקבות מעשי המערער (שהינו חובת החברה להגן על המבוגרים והחלשים שבה והצורך להבטיח את אמון הציבור ביכולתה של המדינה לספק טיפול הולם, בסביבה מוגנת ובטוחה, לאנשים חסרי ישע הזקוקים לטיפול צמוד); הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (ניצול לרעה מצד המערער של תפקידו ומעמדו ואת חוסר הישע של נפגעת העבירה; המעשים האכזריים שביצע – הגם שמדובר באירוע חד פעמי; הכאב והסבל שנגרמו לנפגעת העבירה והפגיעה במשפחתה ובאמון הציבור); הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (גילו ומצבו המשפחתי של המערער; עברו הנקי; העובדה שבעצם ניהול ההליך יש משום הרתעה וענישה של המערער; הודאתו במיוחס לו והחרטה שהביע; והמלצת שירות המבחן). לאחר כל אלה קבע בית המשפט – תוך התייחסות לפסיקה רלבנטית – כי מתחם העונש הראוי נע בין ששה חודשי מאסר בפועל ל-30 חודשי מאסר בפועל. בהתחשב בנסיבות ובהתאם לעקרון ההלימה, הועמד הרף התחתון של מתחם הענישה על שמונה חודשי מאסר בפועל, ואילו הרף העליון הועמד על 30 חודשי מאסר בפועל. לאחר שהתחשב בחומרת מעשיו של המערער, בנסיבותיו האישיות ובעובדה שמדובר במעידה חד פעמית (הגם שחמורה) החליט בית המשפט כי אין מקום לסטות ממתחם הענישה, לרבות בשל שיקולי שיקום, ומצא לנכון למקם את העונש סמוך לרף התחתון שאותו קבע והשית על המערער את העונשים דנן.