ע"פ 23190-03-15 אברהם נ' מדינת ישראל

השופט א' אליקים:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת רקפת סגל מוהר), שניתן בת"פ 47486-01-14, (להלן-בית משפט קמא) ולפיו הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירה של דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 רישא לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן-החוק). המערער נדון למאסר בפועל של 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, מאסר מותנה של 8 חודשים ופיצוי למתלונן בסכום של 2,000 ₪.

הערעור הוא על הכרעת הדין ועל חומרת העונש שהושת עליו. ריצוי המאסר בעבודות שירות עוכב עד להכרעה בערעור.

קביעותיו של בית משפט קמא

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 22.1.2014 בשעה 01:55 נכנס המערער למונית בה נהג המתלונן, שילם עבור הנסיעה מראש והתיישב לצידו, במהלך הנסיעה אמר למתלונן "זה שוד, מה אתה לא מבין? אני שודד אותך. יש לי אקדח. תוציא את הכסף... ואם לא אני יורה בך", הכל בעוד שהמערער מחזיק את ידו הימנית מאחורי גבו ובתגובה לשאלת המתלונן אם הוא בטוח שהוא רוצה לשבת בכלא שנים בשביל 1,000 ₪, חזר המערער על דרישתו ואמר "תוציא את הכסף".

אין גם מחלוקת כי במהלך השיחה התקשר המתלונן למשטרת ישראל, ולאור תוכן השיחה שנשמעה על ידי היומנאי הוזעקה ניידת משטרה, איתרה את המונית בהתאם לתיאור מיקומה באותה שיחה, ועצרה את המערער.

המערער כפר במיוחס לו בתגובה לכתב האישום, אך מהשלב שבו הוא נעצר במקום האירוע, בהמשך בחקירתו בתחנת המשטרה ובעדותו בבית המשפט, הודה כי במהלך נסיעתו עם המתלונן הוא פנה אליו ואמר לו: "זה שוד", אלא שלגרסתו עשה זאת בצחוק ולא באמת ניסה או התכוון לשדדו.

בפני בית משפט קמא העידו המתלונן, המערער, היומנאי אליו התקשר המתלונן במהלך השיחה עם המערער, השוטר שהוזעק למקום ועצר את המערער והחוקרים שחקרו את המערער.

לאחר ניתוח העדויות קבע בית משפט קמא כי הוא נותן אמון בגרסת המתלונן ומצא את גרסת המערער בלתי משכנעת, כשהוא מבסס קביעותיו גם על אמירות שנאמרו בפני השוטרים, היומנאי והשוטר שהגיע למקום, כך למשל נקבע:

"אני מאמינה למתלונן כי הוא באמת ובתמים חשש מפני האפשרות שהנאשם מחזיק ברשותו אקדח, שהרי הוא הביע חשש זה בפני רס"ר שמאי חיימוב אשר הגיע אל המקום והסביר בעדותו כי מיד ביצע על הנאשם חיפוש מכיוון שהמתלונן מסר לו שיש עליו אקדח".

לאור טענות ב"כ המערער בסיכומיו ניתח בית משפט קמא את יסודות העבירה קבע כי התקיים גם היסוד הנפשי או כדבריו:

"משקבעתי כי אני נותנת אמון בגרסת המתלונן, תוך דחיית גרסתו של הנאשם לפיה נאמרו הדברים בצחוק, הרי שהכוונה הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה הנ"ל, הוכחה".