ע"פ 22590-01-14 צביה נ' מדינת ישראל

הערה: טיעוני ב"כ הצדדים בערעור זה נשמעו בפני הרכב עם כבוד השופט ראובן שמיע ז"ל ולאחר פטירתו הפתאומית הצטרף למותב כבוד השופט משה בר-עם יבל"א, ופסק הדין ניתן ללא דיון נוסף בהסכמת ב"כ הצדדים.

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) בת"פ 4342/09, מיום 30.9.13, לפיו הורשעה המערערת בעבירות של תקיפת שוטר, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הרשעתה של המערערת ניתנה מבלי שהייתה מיוצגת בידי סניגור לאחר שכפרה בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותה מטעמים אידיאולוגיים וסירבה להיות מיוצגת בידי הסניגורים שמונו לה ע"י הסניגוריה הציבורית. לאחר ההרשעה נמלכה המערערת בדעתה והסכימה לייצוג ביד סניגור ציבורי. ביום 26.11.13, במסגרת הסדר טיעון לעונש, גזר בית המשפט קמא את עונשה של המערערת למאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים, על כל עבירה נגד שוטרים ונגד עובדי ציבור במילוי תפקידם, וקנס כספי בסך 1,000 ₪.

במוקד הערעור שלפנינו, טענת המערערת, מפי בא כוחה מטעם הסניגוריה הציבורית עו"ד בר צבי, כי טעה בית המשפט עת בחר להרשיעה מבלי שהייתה מיוצגת ומבלי שניתן דגש ל"חובה המוגברת" המוטלת על בית המשפט הדן לפניו נאשם שאינו מיוצג, של מתן הסבר, הנחייה ושמירה על זכויות המערערת בהליך ההוכחות.

רקע

נגד המערערת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של תקיפת שוטר במילוי תפקידו – עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); תקיפה הגורמת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 380 לחוק; והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו – עבירה לפי סעיף 275 לחוק.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 4.11.09, התבצע על ידי משטרת בנימין בשילוב כוחות נוספים, פינוי מבנים בלתי חוקיים ביישובי המועצה, בהם המקום רמת מגרון (להלן: "המקום"), לאחר שמח"ט גזרת בנימין הוציא צו שטח סגור למקום, לפיו "לא ייכנס אדם לשטח הסגור ולא ישהה בו ושאדם הנמצא בו חייב לצאת ממנו לאלתר". על פי כתב האישום, בדרכם למקום, הבחינו כוחות המשטרה כי הציר המוביל לרמת מגרון נחסם באמצעות צמיגים בוערים, גדר תיל, דוקרנים וכיוצ"ב, כשהמערערת וחברתה הקטינה ה.ש. חוסמות בגופן את הציר. המערערת סירבה להזדהות בפני השוטרים וחזרה לנסות ולחסום את הציר גם לאחר שהורחקה מהמקום על ידי המשטרה. לאחר שבשלב מסוים פונה הציר והכוחות הגיעו למקום, הבחינו שוב השוטרים במערערת ובאחרים ששהו במקום בניגוד להוראות השוטרים אשר ביקשו מהנמצאים במקום להתפנות. חרף זאת, במהלך הפינוי שהו המערערת וחברתה במבנה בלתי חוקי במקום, כשהמערערת מסרבת להתפנות וחוסמת עם חברתה את דלת הכניסה למבנה. משפרצו שוטרי היס"מ למבנה, הושלך לעברם, על ידי חברתה של המערערת, נוזל אדום מבקבוק שפגע בגופם ובבגדיהם ועל כן ניגשו השוטרים לעצור את חברתה של המערערת. בשלב זה הגיעה המערערת אל השוטרים אריק קוגן ואלרן אלמהדואי וניסתה למנוע מהם את מעצר חברתה בכך שתקפה, דחפה ומשכה את השוטרים, חסמה את דרכם ונגעה בהם. כשהבחינו בכך שוטרים נוספים שהיו במקום: רענן שאמו-כהן ורפי לולו, הם ניגשו למערערת, הודיעו לה על מעצרה, אך זו בתגובה נשכבה על הרצפה, החלה להשתולל ולהתפרע ברגליה וידיה לכל עבר, בעטה ברגלו השמאלית של השוטר רפי לולו וכתוצאה מכך גרמה לו לחתך מדמם. בנוסף, בכל שלבי האירוע, סירבה המערערת להזדהות.

בדיון הקראת כתב האישום, ביום 17.12.2009, ביקשה עו"ד הלנה לובושיץ, במינוי מטעם הסנגוריה הציבורית, להשתחרר מייצוג בטענה כי המערערת אינה משתפת עמה פעולה ואינה מעוניינת בייצוג. בית המשפט קמא הקריא למערערת את תוכן כתב האישום והסביר לה את משמעות העדר הייצוג, אך המערערת סירבה לשתף פעולה עם ההליך, סירבה לעמוד ליד הדוכן, הודיעה כי אינה מכירה בסמכות בית המשפט לשפוט אותה, ואינה מוכנה להתנהל בהתאם להתנהלות ההליך הפלילי. בעניין זה אמרה המערערת: " אני לא מכירה בסמכותכם לשפוט אותי כל המערכת כולה. הם לא מכירים בסמכותם של עם ישראל לשבת בכל מקום ויהודים נשלחים לגרש יהודים מארצם והם גם משקרים. אני לא מוכנה להתייחס לשאלות בית המשפט ולשאלתו אם הבנתי את תוכן כתב האישום. אמרתי כבר שאינני מכירה בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותי ואני לא פושעת" (פרוטוקול מיום 14.12.09 עמ' 1, ש' 25- עמ' 2, ש' 2). כפי שתואר בהכרעת הדין קמא, דברי המערערת נאמרו : "כשהיא יושבת בכיסא הצדדי ביותר בסוף האולם, למרות בקשת בית המשפט כי תיגש לדוכן לומר דבריה בבהירות, היא סירבה, המשיכה לשבת במקומה בקצה האולם, וכאשר בית המשפט פנה אליה בדברים היא פנתה לאחרים ושוחחה עמם תוך הפגנת זלזול וחוסר שיתוף פעולה ברורים בהליך המשפטי. בתגובה לשאלה האם קראה את כתב האישום, השיבה הנאשמת כי הכל שקר וכזב..." (שם, בפסקה 2).

בית משפט קמא ראה באמירתה זו של המערערת, כפירה בכתב האישום ועל כן נקבע התיק להוכחות. לדיון שנקבע ליום 24.10.10 לא התייצבה המערערת ולפיכך הוצא צו התליית הליכים וצו מעצר כללי. ביום 18.1.2011 הובאה המערערת בפני בית משפט קמא לאחר שטענה כי לא ידעה על מועד הדיון ושוחררה בהסכמה בתנאי הפקדה וערבויות. יצוין, כי המערערת לא עמדה בתנאי ההפקדה וביום 20.1.11 הורה בית המשפט קמא על מעצרה עד תום ההליכים נגדה, כאשר המערערת תוכל להשתחרר במידה ותעמוד בתנאים שנקבעו.

ביום 24.1.14 מינה בשנית בית המשפט את הסנגוריה הציבורית לייצג את המערערת. אולם, בפתח הדיון שהתקיים ביום 17.3.14 הצהירה עו"ד לימור סלומון, שמונתה למערערת מטעם הסניגוריה, כי היא מבקשת להשתחרר מהייצוג, מאחר שהמערערת אינה מעוניינת בייצוג ואינה משתפת עמה פעולה. הסניגור הציבורי המחוזי, עו"ד דורי פינטו, שנכח אף הוא בדיון, ביקש לכבד את רצונה של המערערת לנהל את הגנתה בעצמה ולשחרר את הסניגוריה מייצוגה. בית המשפט הבהיר למערערת פעם נוספת, כי בכוונת המאשימה לעתור לעונש מאסר בתיק וכדאי שתהייה מיוצגת. אולם לאחר שהמערערת שבה והכריזה כי אין לה כוונה לקחת חלק בהליך המשפטי, שוחררה הסניגוריה מייצוג בשנית והחלה שמיעת עדי התביעה.

במהלך הדיון, העידו מטעם התביעה שמונה עדים בהם השוטרים: רפי אלבז אשר גבה את הודעת המערערת, השוטר דודו כהן ששימש כצלם האירועים במהלך הפינוי, רס"מ יורם יובל ששימש כאחראי מעקב טכני בתחנה, רפ"ק ברק ערוסי, ששימש מפקד הכוח במקום, המפקח משה חדד, ששימש כמפקד צוות היס"מ במבצע, השוטר אלירן אלמהדואי מצוות היס"מ שסייע בפינוי, השוטר אריק קוגן והשוטר רפי לולו אשר כאמור נפגע ברגלו במהלך הפינוי. המערערת מאידך לא הציגה גרסה שונה לאירועים וסירבה לחקור נגדית את עדי התביעה ואמרה: