ע"פ 2255/15 תאופיק אגבריה נ' מדינת ישראל

 השופט מ' מזוז:

1. ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים) מיום 11.2.2015 ומיום 20.2.2015 בת"פ 39575-12-10, בגדרן נדחתה בקשת המערערים כי יִפָּסְקו לזכותם פיצויים בגין מעצרם ועבור הוצאות הגנתם מכוח סעיף 80(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן הוטל על המערערים, ביחד ולחוד, לשלם הוצאות בסך של 3,500 ש"חלאוצר המדינה.

2. ביום 26.12.2010 הוגש נגד המערערים כתב אישום, במסגרתו יוחסו להם עבירות של קשר לפשע (רצח ונשיאת נשק), ניסיון לרצח, נשיאה והובלה של נשק שלא כדין והיזק בזדון. לפי עובדות כתב האישום, המערערים ניסו לרצוח את סבתם (להלן: המתלוננת), באמצעות השלכת רימוני גז והלם לתוך ביתה.

3. המשפט התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה, ותחילה נשמעו העדויות בפני הרכב פשע חמור (כב' השופטים י' אלרון, מ' גלעד ו-א' אליקים). במהלך 3 ישיבות נשמעו עדויותיהן של המתלוננת ושל נכדתה, שהייתה לצדה בעת השלכת הרימונים, וכן עדויותיהם של עדים נוספים. לאחר הישיבה השלישית, לאור תיאור הנסיבות על ידי המתלוננת ונוכח האמור בחוות דעת שהוגשה על ידי מעבדת החבלה, ביקשה באת כוח המדינה לתקן את כתב האישום. הבקשה התקבלה, ובמקום עבירה של ניסיון לרצח יוחסה למערערים עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בהסכמת הצדדים, נקבע כי המשך המשפט יתקיים לפני השופט אליקים כדן יחיד.

ביום 20.3.2012, לאחר 4 ישיבות נוספות שבהן נשמעו עדים אחרים, הודיעה באת כוח המדינה כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו המדינה תחזור בה מכתב האישום בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). כן הודיעה באת כוח המדינה, כי "הנאשמים יתחייבו שלא לתבוע פיצויים או כל תביעה כספית אחרת מהמדינה או מהמתלוננת או מכל גורם אחר בקשר לתיק הפלילי". בא כוחם דאז של המערערים, עו"ד עאדל בויראת, אישר לפרוטוקול כי הסביר למערערים אודות משמעות ההסדר, ואלה נתנו את הסכמתם ("מאשר את דברי חברתי והסברתי לנאשמים משמעות חזרה מכתב האישום והם מסכימים להסדר הדיוני"), ואילו כל אחד מהמערערים הצהיר: "אני הבנתי את ההסדר ואני מסכים לו". בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים, וכתב האישום בוטל.

4. ביום 23.11.2014, בחלוף שנתיים ושמונה חודשים (!), הגישו המערערים, באמצעות בא כוחם הנוכחי, עו"ד מנחם רובינשטיין, בקשה לפי סעיף 80(א) רישא לחוק העונשין (להלן: סעיף 80), במסגרתה ביקשו להורות למדינה לשלם להם פיצויים בגין 81 ימי מעצרם ועבור הוצאות הגנתם.
   
   
5. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים, אשר כאמור ליווה את ההליך העיקרי מראשיתו) דחה את בקשתם של המערערים, וקבע כי לא מתקיימת אף אחת משתי העילות המזכות בפיצוי לפי סעיף 80. בית המשפט שלל את התקיימותה של העילה המזכה הראשונה - לא היה יסוד להאשמה - וקבע כי מעיון בראיות שהוגשו במשפט ואשר היוו חלק מחומר החקירה, וכן מהחלטות קודמות בתיק של מותבים שונים בענין קיומן של ראיות לכאורה, עולה כי היו ראיות המצביעות על סיכוי סביר להרשעה, ודי היה בהן כדי שתובע סביר יגיש כתב אישום (ואף חובה היה עליו לעשות כן). בית המשפט שלל גם את התקיימותה של העילה המזכה השניה - נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי או החזר הוצאות - ולנימוקיו בענין זה אתייחס בהרחבה בהמשך.

           בית משפט קמא דחה את טענת המערערים, לפיה בתמורה לביטול כתב האישום, הם אולצו על ידי המדינה להסכים לוותר על זכותם לתבוע פיצוי, וכי לא הבינו את משמעות הדבר מאחר שסנגורם דאז, עו"ד בויראת, לא הסביר להם אודותיה. בית המשפט קבע כי מדובר בטענה שמשתמעת ממנה טענה של "כשל בייצוג", ולפיכך הורה לעו"ד בויראת להביע את עמדתו באשר לנטען. בהסתמך על הודעתו של עו"ד בויראת, נקבע כי המערערים לא אולצו לוותר על זכות כלשהי לתביעת פיצויים מהמדינה (זכות שממילא לא עומדת להם), אלא מדובר אך בהצהרה מטעם המערערים כי לא יגישו תביעה כלשהי. בית משפט קמא קבע כי למערערים הוסבר היטב אודות מצבם המשפטי, הן על ידי עו"ד בויראת והן על ידי בית המשפט, וכי היה ברור לכל הצדדים שלמערערים לא עומדת הזכות להגיש תביעת פיצויים או כל תביעה אחרת בגין ביטול כתב האישום. לכן נקבע, כי אין לראות במערערים כמי שוויתרו על זכותם לפיצוי, ובית המשפט אף הדגיש כי הוא סבור שהיה על המערערים "להודות למאשימה על הגינותה שהחליטה שלא לנהל את ההליך עד סופו ושני הצדדים, כמו גם אני שישבתי בדין, לא ידענו מה תהא התוצאה אם היה מנוהל המשפט עד תומו".

6. בית משפט קמא קבע כי בקשת המערערים הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכים. זאת, מאחר שהמערערים העלו האשמות נגד סניגורם בהליך העיקרי, עו"ד בויראת, אך לא צירפוהו כמשיב לבקשה ואף לא הציגו את עמדתו. כן נקבע, כי העובדה שהמערערים בחרו לפנות לעורך דין אחר בחלוף פרק זמן ארוך של שנתיים ושמונה חודשים מתום ההליך, מחזקת את המסקנה כי בקשת המערערים הוגשה בחוסר תום לב. לכן, ומאחר שהבקשה גם "חסרת בסיס לגופו של ענין", חייב בית המשפט את המערערים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות בסך של 3,500 ש"ח לאוצר המדינה.

7. עתה מונח לפנינו ערעור שהגישו המערערים על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתם לפיצוי ולחייבם בתשלום הוצאות.