ע"פ 22482-12-14 גלבוע נ' מדינת ישראל

1.כתב האישום בתיק זה מייחס למערער עבירה של תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין. על-פי הנטען, בתאריך 5.9.11 התגלע סכסוך בין המערער שבפנינו, שהיה נהג מונית בזמן מעשה, לבין המתלונן בתיק זה שהוא יליד 1929. המתלונן סירב לשלם או התמקח על המחיר ובתגובה, כך על-פי הנטען, תקף המערער את המתלונן בכך שמשך מכיסו את הפלאפון ודחף אותו. המתלונן נפל על הרצפה ונגרמו לו חבלות כדלקמן:

פצע מדמם ביד שמאל, רגישות בצלעות, חתך שטחי במרפק יד ימין, פצע שפשוף בגב יד ימין ופצעים קטנים מעל הברכיים בשתי הרגליים.

2.בית משפט קמא (כב' השופטת ה' נאור) שמע ראיות בתיק זה ולאחר מכן הרשיע את המערער על בסיס הראיות שבפניו. בפני בית המשפט היו למעשה ארבעה עדים מרכזיים:

המתלונן, המטפלת הפיליפינית שסעדה אותו והיתה נוכחת בזמן מעשה וכן עדת ראייה שנקלעה למקום. כל אלה העדים המרכזיים מטעם התביעה; ומטעם המערער – הוא עצמו.

בית משפט קמא קיבל את עדויותיהם של המטפלת הפיליפינית ושל עדת הראיה וקבע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי מדובר בעדות אמינות שהוא נותן אמון מלא בגרסתן. בלשונו של בית משפט קמא: "אל מול גרסתו של הנאשם הלוקה בחלקים ממנו... בחוסר היגיון המעורר תמיהות עומדת גרסתם של המטפלת ושל עדת הראיה שלא מצאתי להטיל דופי במהימנותן...".

ובהמשך: "התרשמתי גם ממהימנות עדותה של המטפלת שתיארה את כל השתלשלות האירוע... עדותה התאפיינה בתיאור הגיוני של כל שלבי ההתרחשות...".

ועוד בהמשך: "עדותה של עדת הראיה כאמור מחזקת את אמינות גרסתה של המטפלת".

באשר למתלונן, קבע בית משפט קמא כי בעדותו בבית המשפט נפלו אי דיוקים וסתירות, אולם ככל הנראה מדובר בסתירות ואי דיוקים שהם חלק מגילו של המתלונן שהיה כבן 84 בעת שהעיד בבית המשפט. בלשונו של בית המשפט: "...מצאתי לייחס זאת להתרשמותי מגילו ומהפגיעה בזכרונו, לכן התייחסותי לגרסתו לצורך קביעת ממצאים מצטמצמת רק לאותן עובדות שבעיקרון מוזכרות בהודעתו במשטרה סמוך לקרות האירוע, ככל שהן מתיישבות עם הראיות האחרות".

קביעה נוספת בנושא המהימנות היא הקביעה שמתייחסת למערער. לגבי המערער אמר בית משפט קמא כי: "על פניו לא ניתן למצוא סתירות רבות בין תיאור האירוע על-ידי הנאשם במשטרה, לבין התיאור אותו מסר בעדותו בבית המשפט. עם זאת, מעוררת גרסתו לא מעט תמיהות הנוגעות להגיונה וסבירותה של גרסתו".

על סמך האמון שנתן בעדות המטפלת ועדת הראיה וחוסר הסבירות בגרסת המערער, הרשיע בית משפט קמא את המערער.

על הכרעת הדין המרשיעה הערעור בפנינו.

3.טענתו המרכזית של הסנגור הינה, כי יש להשתית את הממצאים בתיק זה באמת על בחינה עצמאית על-ידי ערכאת הערעור של סבירות הגרסאות השונות שנשמעו בפני בית משפט קמא. למעשה העתירה היא, כי בית משפט זה יעשה את מלאכתה של הערכאה הראשונה, ויקבע, כי גרסתו של המתלונן, גם כאשר היא נתמכת ונשענת בעיקרה על עדות המטפלת ועדת הראיה, אינה סבירה.