ע"פ 2148/13 דבאס אדמה נ' מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת קינן) בת"פ 13951-02-12 מיום 19.2.13. במוקד הערעור על הכרעת הדין שאלת קיומה של כוונה מיוחדת, מחמירה, לגרימת חבלה חמורה, להבדיל מעצם גרימתה של חבלה חמורה. הערעור מופנה גם כלפי העונש, שבע שנות מאסר ועשרים חודשי מאסר על תנאי.

 רקע

ב.        המערער והמתלוננת הם בני זוג נשואים שעלו ארצה מאתיופיה בשנת 2007. כנטען בכתב האישום, ביום 26.1.12 בסמוך לשעה 16:00, כאשר המערער והמתלוננת היו לבדם בביתם, נעל המערער את דלת הכניסה במפתח והכניסו לכיסו. בעקבות ויכוח בין השניים, תפס המערער את ראשה של המתלוננת בחדר השינה בשתי ידיו והפיל אותה בכוח על הרצפה; המערער החזיק את המתלוננת בידיו, מנע ממנה לקום והחל לנשוך אותה בפניה בחזקה מספר רב של פעמים, אף לאחר שזב דם מפצעיה. שכנים אשר שמעו את זעקותיה של המתלוננת הגיעו סמוך לדלת הדירה ודפקו עליה, אך המערער לא הרפה מן המתלוננת והמשיך לנשוך אותה. כתוצאה מן הנשיכות נתלש חלק מאוזנה של המתלוננת ונפערו פצעים עמוקים ושותתי דם בפניה. בהמשך, הוציא המערער מן המגירה שבחדר השינה סכין המשמשת לחיתוך בשר שהיתה עטופה בשקית. המערער כיון את הסכין לעבר המתלוננת. המתלוננת אחזה בידה את חולצתו של המערער ובידה השניה בסכין. במטרה לשחרר את אחיזתה של המתלוננת בחולצתו נשך אותה המערער בחזקה באצבע. תוך כדי מאבק נשברה הסכין. המערער ניסה לחנוק את המתלוננת בידיו ולאחר שהצליחה להשתחרר מלפיתתו, דרך על צווארה. המתלוננת התחננה בפני המערער שיעזוב אותה, המערער הרפה ממנה, והיא סימנה לאחד השכנים שיעלה לדירה. בהמשך תפס המערער בחבל שהיה בבית, הסתובב עמו והכה בגבה של המתלוננת. לאחר זמן קצר נשמעו דפיקות בדלת. המתלוננת שיכנעה את המערער שאלה ילדיהם, והבטיחה שלא תספר לאיש על שאירע. המערער פתח את הדלת, והשכנים נכנסו לדירה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג.        נאמר, כי עיקר ההשתלשלות העובדתית, הנסמכת בעיקרה על גירסת המתלוננת, אינו שנוי במחלוקת. המערער אינו מכחיש כי תקף את המתלוננת וגרם לה לחבלות. עיקר המחלוקת מתמצה בשאלת קיומה של כוונה לגרום לחבלה חמורה. בית המשפט ציין, כי כוונת המערער לגרום לחבלה כזאת ניתנת להוכחה בעדות ישירה או באמצעות "חזקת הכוונה". נקבע, כי "ממעשיו הקשים של הנאשם, התמשכות האירוע האלים, ריבוי הפגיעות, הניסיון לפגוע במתלוננת באמצעות סכין, ההתעלמות המתמשכת מזעקות הכאב ומתחנוניה של המתלוננת והתוצאות החמורות של מעשי התקיפה, נלמדת הכוונה המיוחדת לגרום למתלוננת חבלה..." (עמ' 12 לפסק הדין). המערער הורשע איפוא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כן הורשע המערער בעבירה של כליאת שווא. נומק, כי "העובדה שהמתלוננת היתה צריכה להתחנן בפני הנאשם שיפתח את הדלת, וכי הנאשם התרצה לפתוח את הדלת רק לאחר ששוכנע ע"י המתלוננת, כי ילדיהם מבקשים להיכנס, מצביעה על כוונתו של הנאשם לנעול את הדלת באופן שתימנע יציאתה" (עמ' 13 לפסק הדין).

 גזר הדין

ד.        בית המשפט עמד על החומרה היתרה הטמונה בעבירות אלימות במשפחה ועל הצורך להחמיר בענישה בעבירות המבוצעות במסגרת המשפחתית. צוין, כי "גם באותם מקרים שלא נגרם נזק פיזי חמור, לא ניתן להתעלם מההשלכות הנפשיות מרחיקות הלכת של מעשי אלימות המתמשכים על קרבן העבירות, אשר במקרים רבים ממשיכות ללוות את חייה לאורך זמן ואף מקשות עליה לשקם את חייה, כל שכן כאשר מעשיו של הנאשם גרמו למתלוננת נזק פיזי". הוטעם, כי המערער לא גילה תובנה ממשית לחומרת מעשיו, בנסותו לייחס למתלוננת את החרפת הויכוח המילולי. כן ניתנה הדעת לרף הענישה הנוהג. בית המשפט התחשב מנגד בעברו הנקי של המערער, בעובדה שלאירוע הנוכחי לא קדמו מעשי אלימות כלפי המתלוננת, בחבלי הקליטה שעברו בני הזוג בעלותם ארצה, בפרק הזמן הארוך שבו היה המערער נתון במעצר, כמו גם בעובדה כי הביע חרטה על מעשיו. על המערער הושת העונש כאמור.

טענות המערער

ה.        הערעור מכוון כנגד ההרשעה בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, וכן כנגד העונש. לטענת המערער באשר להכרעת הדין, הראיות בתיק מעלות ספק בדבר קיומה של כוונה מיוחדת לגרימת חבלה חמורה כנדרש בסעיף 329(א) לחוק העונשין. המערער אינו חולק על כך שהתקיפה והפציעות אשר נגרמו למתלוננת מצדיקות שימוש ב"חזקת הכוונה". עם זאת, כנטען, לאחר כינונה של חזקה זו על בית המשפט לבדוק באופן זהיר ודווקני אותן ראיות, שיש בכוחן לסתור את החזקה ולעורר ספק בדבר התגבשות הכוונה לגרום באופן ספציפי לחבלה החמורה. הוסבר, כי ממכלול הראיות עולה, שאצל המערער לא התגבשה באופן סובייקטיבי כוונה לפגוע באופן קשה במתלוננת. המערער אינו מסוגל להסביר את שאירע, ולטענתו הופתע ונבהל כאשר הבחין בתוצאות הקשות של התנהגותו. מכלול הראיות מלמד, כי מבחינה סובייקטיבית "פעל המערער מתוך כעס עיוור, וללא שליטה מלאה במעשיו ומבלי שרצה לגרום למתלוננת פגיעה קשה". כמו כן, כנאמר, מיד לאחר האירוע הביע המערער צער על התקיפה ורצון להסגיר עצמו למשטרה. הוסבר, שאף מדבריו במסגרת הבירור הפסיכיאטרי עולה, כי המערער היה שרוי ב"אמוק". עוד הוטעם, כי אין מדובר באירוע מתוכנן מראש, שבמסגרתו התגבשה כוונה מיוחדת לגרימת מום או חבלה חמורה במתלוננת, אלא באירוע פתאומי של ויכוח שהסלים לאלימות. גם נסיבותיו של האירוע מלמדות שלא היה מתוכנן, ונבע מחוסר שליטה ומהתפרצות כעס קיצונית; ועוד, נעילת הדלת, כך נטען, התרחשה על דרך הרגל, ואין בכך להצביע על תכנון מוקדם. יתר על כן, אין מדובר במצב שבו הטמין המערער את הסכין בשידת המגירה, שכן מדובר בסכין שנהגו בני הזוג לשמור באותה מגירה.