ע"פ 1892/15 אימן אבו מדיעם נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 16.2.2015 בת"פ 39489-02-14 (השופטת ט' חיימוביץ), במסגרתו הושת על כל אחד מהמערערים עונש זהה: 14 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי המעצר); מאסר מותנה; ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ש"ח.

המערערים הורשעו על פי הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה לעניין העונש, בביצוע עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2. לפי כתב האישום המתוקן,בין המערערים לבין המתלונן יש היכרות מוקדמת. ביום 14.2.2014 ראה המתלונן את המערערים נוסעים ברכבו של המערער  ברהט. מסיבה שאינה ידועה למשיבה, עצרו המערערים את רכבם, המערער 1 יצא מהרכב, התקרב אל המתלונן ושאל אותו מדוע הוא סינן קללות לעברם. המתלונן השיב למערער 1 כי זה לא עניינו ודחף אותו. בתגובה נטל המערער 1 מקל מהרכב, והיכה את המתלונן באמצעותו בכל חלקי גופו. בד בבד יצא המערער 2 מהרכב, נטל מקל נוסף מהרכב, הצטרף אל המערער 1, והשניים היכו יחדיו את המתלונן באמצעות המקלות בכל חלקי גופו. בשלב מסויים הניחו המערערים למתלונן ונסעו מהמקום. בבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע נמצא כי כתוצאה ממעשיהם של המערערים נגרמו למתלונן: פצע באורך של 3 ס"מ בקרקפתו; שבר בעצם הזיגומה; ושברים בשוק רגלו השמאלית ובשורש שתי כפות ידיו. הפצע בראשו של המתלונן נסגר באמצעות סיכות וידו גובסה. בנוסף נגרמו למתלונן שפשופים בידיו.

3. לפני בית המשפט המחוזי הונחו תסקירי שירות המבחן למבוגרים בעניינם של המערערים. משני התסקירים עולה כי בדרכם של השניים למסגד קילל אותם המתלונן. בעוד שהמערער 1 טען כי המתלונן אף ירק לעברם, הרי שהמערער 2 טען שהמתלונן קילל אותם ואף החל להכותם, והם רק התגוננו. שירות המבחן התרשם כי המערער 1 הינו אדם נורמטיבי, ללא רקע התמכרותי או עברייני, הבין את חומרת מעשיו והביע חרטה כנה ואמיתית, והמליץ להשית עליו עונש שיקומי בדמות של"צ בהיקף נרחב של 350 שעות.

           שירות המבחן התרשם כי המערער 2, שהורשע בעבר בעבירה של הפרעה לשוטר, הינו בעל כוחות דלים ומצומצמים להתמודדות ואינו מצליח לערוך התבוננות פנימית בנוגע לקושי שחווה למול השפלה ופגיעה. הומלץ להשית על המערער 2 עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות.

4. המשיבה עתרה להשית על המערערים עונשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלונן. לשיטת המשיבה, מתחם העונש ההולם נע בין שלוש לשש שנות מאסר, ולטענתה, מידת אשמו של המערער 1 גבוהה יותר, היות והוא פתח באלימות וגרר את המערער 2 להצטרף אליו.משכך עתרה המשיבה להשית על המערער 2 עונש מאסר ברף התחתון של המתחם.

5. בא כוח המערערים עתר לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינם של השניים, כאשר לשיטתו, מתחם העונש ההולם נע בין מאסר בעבודות שירות לשלוש שנות מאסר. עוד נטען: כי המערערים שהו תקופה ארוכה במעצר בית מלא; כי למערער 1 אין עבר פלילי ואילו עברו הפלילי של המערער 2 הוא מינורי; כי השניים הודו במיוחס להם, לקחו אחריות וחסכו מזמנו של בית המשפט. כן צורף הסכם סולחה שנערך עם המתלונן במסגרתו שילמו לו המערערים פיצוי. משכך, עתר בא כוח המערערים שלא להשית עליהם פיצוי נוסף.

6. בית המשפט עמד על הפגיעה שגרמו מעשי המערערים בערכים החברתיים של שלמות הגוף והבטחון האישי, והדגיש כי מידת הפגיעה היא ברמה בינונית-גבוהה נוכח התקיפה של המתלונן בצוותא חדא באמצעות מקלות שתוצאותיה שברים במספר מקומות בגופו, חתכים וחבלות. בית המשפט עמד על מדיניות הענישה הנוהגת לגבי מי שהורשע בעבירה דנן, המתבטאת בהטלת עונשי מאסר לנשיאה בפועל מאחורי סורג ובריח, תוך שהוא מפנה לפסיקת בית משפט זה ולפסיקת בתי המשפט המחוזיים, וקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 14 ל-24 חודשי מאסר. לאחר שהביא בחשבון את הודייתם המהירה של המערערים, את עברו הנקי של המערער 1, את עברו הפלילי המינורי של המערער 2 ואת הסולחה שנערכה בין הצדדים, השית עליהם בית המשפט את העונשים שפורטו לעיל.