ע"פ 15830-01-15 פרי ואח' נ' רשות המיסים,היחידה המשפטית אזור מרכז ותיקים מיוחדים

המבקש הורשע בידי בית משפט השלום בעבירות לפי סעיף 117(ב)(5) ו-117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף ובעבירה של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין. ביום 27/11/14 ניתן גזר הדין שבו הושתו על המבקש ארבע שנות מאסר בפועל, עונשי מאסר על תנאי וקנס בסך 1.2 מיליון ש"ח.

בית משפט השלום עיכב את ביצוע עונש המאסר עד ליום 18/1/15.

בקשה זו מכוונת לעיכוב ביצוע רכיב המאסר בפועל עד גמר הליכי הערעור.

המשיבה מסכימה לעיכוב ביצוע המאסר בפועל למשך כארבעה חודשים והוא מפני שלעת הזאת נושא המבקש עונש מאסר בעבודת שירות. יתרת המאסר היא כארבעה חודשים והמשיבה רואה חשיבות בכך שהמבקש יסיים את עונשו. המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע מעבר למועד הסיום של המאסר בעבודת השירות.

הודעת הערעור מכוונת ראש וראשונה כנגד הכרעת הדין על כל רכיביה, ולחילופין כנגד חומרת העונש.

עיקר טענת המבקש הוא שערעורו מבוסס ובעל סיכוי לא מבוטל של הצלחה. לפיכך, מימוש עונש המאסר כעת, שהוא מהלך בלתי הדיר, עלול לפגוע פגיעה של ממש במבקש אם יימצא שיש לזכותו בדין.

המשיבה מתנגדת לעיכוב הביצוע במתכונת המבוקשת משום שהכלל הוא שעונש מאסר בפועל יש לבצע מיד ומכל מקום, מתקיימים שיקולים חשובים שמכוחם יש לדחות את הבקשה. עיכוב ביצוע של עונש מאסר, בוודאי עונש מאסר לתקופה משמעותית כבעניין זה, פוגע בהיבט ההרתעתי של העונש, בנִראוּת הציבורית נוכח העובדה שאדם שהורשע בדין ועונשו נגזר למאסר, מוסיף להלך חופשי משך תקופה ארוכה.

מאז שנפסקה בידי בית המשפט העליון הלכת שוורץ [ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל], שוב לא מתקיימת התפיסה שביצוע מיידי של עונש מאסר הוא הכלל, ועיכוב הביצוע הוא חריג המושתת על נסיבות מיוחדות.