ע"פ 1551/15 עבדאללה שולי נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.11.2014 בת"פ 36169-10-13 (השופט ס' דבור) ועל גזר הדין מיום 12.1.2015.

           במסגרת הכרעת הדין, הורשע המערער בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ארבע עבירות); סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא וסעיף 29 לחוק (11 עבירות); וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק (15 עבירות).

           בגזר הדין השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 46 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. כן הושת על המערער מאסר מותנה "לתקופה של 18 חודשים וזאת על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לבל יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע בתיק זה ויורשע בה בתקופת התנאי או לאחריה". בנוסף, בית המשפט הורה על חילוט רכב מזדה לטובת המדינה והטיל על המערער קנס בסך של 35,000 ש"ח או שבעה חודשי מאסר בפועל תמורתם.

תמצית כתב האישום

1. ביום 16.10.2013 הוגש נגד המערער כתב אישום המונה 15 אישומים, כאשר האישום הראשון עוסק בהתרחשות עובדתית מחודש ספטמבר 2012 ויתר האישומים מתייחסים לתקופה שבין אוגוסט לספטמבר 2013.
2. לפי המפורט בחלק הכללי של כתב האישום – ביחס לכלל האישומים למעט האישום הראשון – במהלך סוף חודש אוגוסט ועד תחילת חודש ספטמבר 2013, המערער – המכונה "נאסר" – ביחד עם סברי שאני (להלן: סברי), חסן א. ליל (להלן: חסן) ואדם אחר המכונה "א. מוחמד-חאג'" (להלן:חאג'), קשרו קשר לגבות כספים מאנשים בגין המחאות חוזרות וזאת בדרך של סחיטה באיומים, הטרדות טלפוניות והפחדות. במסגרת קשירת הקשר קיבלו הנסחטים שיחות טלפון מאיימות מחאג', במהלכן איים לפגוע בהם, במשפחתם וברכושם. במסגרת קשירת הקשר ולשם הוצאתו לפועל, היה המערער מעביר לסברי ולחסן את ההמחאות החוזרות ושולח אותם אל הנסחטים. סברי וחסן היו פונים לאותם נסחטים בדרישה לקבל מהם את כספי הסחיטה בדרך של הפחדה. את כספי הסחיטה העבירו סברי וחסן למערער. במהלך אותם החודשים, ועד למעצרם של סברי וחסן, הוציאו המערער, סברי, חסן וחאג' את הקשר אל הפועל, תוך שגבו עשרות אלפי שקלים בתמורה לאותן המחאות מאנשים שונים (להלן: המתלוננים), בדרך של סחיטה באיומים. בחלק מהמקרים, אף נזרקו חומרי נפץ מסוגים שונים לעבר בתיהם של המתלוננים. הכל כמפורט בהרחבה בכתב האישום. במעשיו אלו, המערער, בצוותא חדא עם סברי, חסן וחאג', קשרו קשר לסחוט באיומים את המתלוננים, וסחטו אותם בכך שאיימו עליהם בעל פה ובהתנהגות בפגיעה שלא כדין בגופם או בגוף אדם אחר, בחירותם ובפרנסתם וגבו מהם סכומים שאותם שילמו להם כדמי הסחיטה וזאת בשל האיום והטלת האימה.
3. לפי המפורט באישום הראשון, כשנה קודם לאירועים אלו, קשר המערער קשר עם אחרים, אשר זהותם אינה ידועה למשיבה, לסחוט באיומים את ג. א. ר. באותה שיטה של סחיטה באיומים שתוארה לעיל. בהתאם לכך, סחט המערער או מי משותפיו את ג. א. ר. באיומים במטרה להוציא ממנו כספים, וחזיז אף נזרק לעבר ביתו. במעשיו אלו, המערער, בצוותא חדא עם אחרים, קשרו קשר לסחוט באיומים את ג. א. ר. וסחטו אותו באיומים בכך שאיימו עליו בעל פה ובהתנהגות בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותו ובפרנסתו.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

4. בפתח דבריו, ציין בית המשפט המחוזי כי יריעת המחלוקת בין הצדדים הסתכמה בשני עניינים מרכזיים: ראשית, התרחשות האירועים נשוא האישום הראשון. לטענת המערער, אכן קשר עצמו לאירועים אלו אך טען כי לא היה מודע לעובדה כי הוא מבצע עבודה אסורה ו-"סבר לתומו" כי הוא עוסק בגבייה מותרת. שנית, זהותו של המכונה "נאסר" באישומים 15-2, כאשר המערער כפר במיוחס לו וטען כי אינו מכיר את סברי וחסן ואינו יודע מאומה על העבירות המתוארות באישומים אלו.
5. ביחס לאישום הראשון; ציין בית המשפט המחוזי כי במסגרת חקירתו הנגדית שתק המערער ולא ענה לשאלות אשר הופנו אליו. עם זאת, הוגשו לבית המשפט שתי הודעותיו במשטרה ביחס לאישום זה. עוד הוגשו דו"ח עימות בין המערער לבין חשוד אחר (נמארנה מהראן); ודו"ח על קבלת מכשירי טלפון אשר נתפסו ברשות המערער. גובה ההודעות – רס"ב נדים שחאדה – אף העיד לפני בית המשפט. בסיכומו של דבר, הטעים בית המשפט כי המערער הודה בחקירתו במשטרה וקשר את עצמו לביצוע העבירות המיוחסות לו באישום זה, וממילא במודעות לכך שאמנם מדובר בפעולות אסורות ולא בגבייה מותרת. עוד נקבע, כי התקיימה הדרישה לקיומה של תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", נוכח דו"ח העימות; עדותו של רס"ב שחאדה; עדותו של המתלונן (באישום זה); וכן שתיקתו של המערער.
6. אשר לאישומים 15-2; יריעת המחלוקת הסתכמה, כאמור, בשאלת זהותו של האיש המכונה "נאסר" והאופן שבו ניתן לקשור אותו למערער. מכתב האישום עלה כי נאסר היווה מעין צינור דו-כיווני: להעברת השיקים מחאג' – אשר היווה דמות מבצעת עליונה, והיה יוצר קשר עם הנסחטים ודורש מהם כספים תוך איומים – לאחרים וכן העברת הכספים מהם אליו. בית המשפט המחוזי ציין כי שני המעורבים הנוספים בפרשה – סברי וחסן – העידו לפניו, נחקרו במשטרה ובוצע עימות בינם לבין המערער. שניהם הודו, במסגרת הסדרי טיעון, במיוחס להם בכתב אישום מתוקן שהוגש נגדם. עוד צויין כי מעיון בעימות ביניהם לבין המערער עולה כי הם נחושים בדעתם שהמערער – שעמד מולם וזיהה עצמו בשמו – הוא אותו נאסר הקשור לפרשה נשוא אישומים אלו, וכי לא היה להם כל ספק או היסוס בעניין. גם בבית המשפט העידו סברי וחסן ארוכות וזיהו את המערער העומד לדין כאותו נאסר אשר מעורב בכל הפרשה. בית המשפט קבע כי שני עדים אלו הותירו "רושם אמין, חיובי ומהימן". בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת המערער כי היה על החוקרים לערוך מסדר זיהוי ומשלא עשו כן חיבלו בראיות בכך שהכניסו את סברי וחסן לעימות עימו כאשר ידעו במי הם עומדים לפגוש. בית המשפט קבע, כי לא הוכח כל אינטרס מצד מי מהם להעליל עלילות שווא, כאשר "שניהם היו בטוחים בלי צל צילו של ספק כי זהו נאסר אשר נכח בחדר".
7. בית המשפט המחוזי המשיך וסקר את עדויותיהם של סברי וחסן, בהן פורטו שיטות העבודה בהן נקטו ומערכת היחסים בין כל המעורבים בפרשה. באשר לעדותו של סברי, נקבע כי בחלק מדבריו היו סתירות מסויימות, אך כי המדובר ב-"סתירות שטחיות שאינן גורמות ליסוד האיתן העומד בבסיס פרשת התביעה לקרוס". ביחס לעדותו של חסן, קבע בית המשפט כי נוצר הרושם שחסן נטה למזער את חלקו בפרשה וכי התגלו מספר סתירות בין עדותו לבין חקירתו במשטרה. עם זאת, נקבע כי אין בכל אותן סתירות כדי לרדת לשורש העניין וכי ברור שכוונתו הייתה שלא לסבך את עצמו ותו לאו. ביחס לנקודה העיקרית – זהותו של המערער ושיטות העבודה בהן פעלו המעורבים בפרשה – עדותו של חסן, כך נקבע, השתלבה היטב עם יתר העדויות והצביעה על כך שנאסר הוא המערער. לצד זאת, החליט בית המשפט – לאחר שנדרש למבחנים שהותוו בפסיקה להחלתו של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) – להעדיף את אמרותיו של חסן בהודעותיו על פני עדותו.
8. מכיוון שסברי וחסן היו שותפים לביצוע העבירות, וכן נוכח קבלתן של אמרות החוץ של חסן, סקר בית המשפט המחוזי את החיזוקים הנדרשים על מנת לבסס את הרשעתו של המערער, כהוראת סעיפים 10א ו-54א לפקודת הראיות. בין היתר, מנה בית המשפט את: הודעת המערער במשטרה, בה מסר כי יש לו שם כינוי "נסר"; והעובדה כי שיטות העבודה באישום הראשון דומות לשיטות העבודה ביתר האישומים.
9. אשר לגרסתו של המערער; קבע בית המשפט המחוזי כי המערער "הותיר רושם שלילי ביותר" כאשר "שקריו בלטו והזדקרו עד מאד" וכי לא מצא ליתן אמון בעדותו. עוד צויין כי המערער "שיקר במצח נחושה עת שלל מעורבות בכל הפרשה" וכי על אף הראיות המוצקות אשר עמדו נגדו והוטחו בו, "נותר דבק בהכחשתו מבלי להניד עפעף". בסיכומו של דבר, הרשיע בית המשפט את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי